"כשמתבוננים בעיניים פקוחות בבית הישראלי ובטיפולוגיה שלו, רואים שהדבר המשמעותי ביותר שלאורו נקבעת הצורה, הוא מערכת הערכים והמוסכמות הישראלית הרווחת. כמובן שישנם אקלים, חומרים, מקורות אסתטיים שונים ומשונים, פרוגרמה, ומצב ביטחוני, אולם הקבוע החזק והמשמעותי ביותר, הוא החלום הישראלי שנגזר מהערכים הישראליים. ניתן להחיל את הביטוי 'כמה שיותר בכמה שפחות', כתמצית הערכית והאסתטית של הבית הישראלי".

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

הטענה הזאת פותחת את הספר "בית ישראלי", שכתבו האדריכלים עודד רוזנקיאר ושחר לולב, ורואה אור כנספח לתערוכה "so100", שתוצג בחודשים מאי-יוני בגלריה "זה-זה-זה" בנמל תל אביב, ובה מאה מעבודותיהם של שני הארכיטקטים הצעירים והמצליחים.

העבודות - בתי מגורים ומבני ציבור, מסעדות ועיצוב פנים - מוצגות בשלל מדיות: מודלים פיזיים, הדמיות ממוחשבות, סרטים, סקיצות ידניות ושרטוטים. למבקרים ניתנת אפשרות להתנהל, או להתגלגל, בגלריה, כשהם ישובים בכיסאות משרד, ומעליהם פרושים המוצגים, ומזמינים התרשמות מזוויות שונות מהרגיל, כפי שמתרשם האדם המהלך ברחוב.

רוזנקיאר ולולב, שניהם ילידי קיבוץ (33, יחיעם, כיום בכפר-מסריק; 39, עין-החורש, כיום בשמשית, בהתאמה) הם לא רק שותפים במשרד שפתחו לפני ארבע שנים בקיבוץ שער העמקים ("so architecture"), הם גם ב"אותו ראש". "עוד כשהיינו סטודנטים", מספר רוזנקיאר, "החלטנו לעשות אדריכלות כפי שאנחנו רוצים וחושבים שנכון. כן, אפשר לקרוא לה מודרניסטית. מי שגדל כמונו, בקיבוץ, היה מוקף, גם אם לא היה מודע לכך, בפאר היצירה של האדריכלות הישראלית, מבחינת עיצוב, תכנון, חומרים, וזה נטבע בנו. מצאנו בתוכנו אהבה גדולה לעשייה ההיסטורית הזאת, ברוח הבאוהאוס, שאגב, חוזרת עכשיו למדינות רבות באירופה, ביניהן גרמניה, הולנד וצרפת".

בית בעיצובם של רוזנקיאר ולולב. "בית ישראלי" (צילום: מתוך התערוכה)

בספרם, מנתחים השניים: "בישראל, החל מתחילת שנות האלפיים, ישנה תנופת בנייה נרחבת במרחב הכפרי, בהרחבות הקהילתיות של הקיבוצים. במקום להמשיך את המרקם הכפרי הקיבוצי הנפלא, שתוכנן בקפדנות ובדיוק בידי גדולי האדריכלים הישראלים של דור העלייה השלישית, אט אט נוצרת לה טיפולוגיה מעוותת של מרחב בנוי ללא זהות,
ללא איכות אדריכלית וללא ערכים תרבותיים ואסתטיים".

בהמשך, הם מתארים ומפרטים את הבעיה והמציאות, "הנבנית לה תוך דריסה ברגל גסה של המרחב הכפרי הייחודי שנבנה בישראל בשנות השלושים ועד שנות השישים של המאה הקודמת".

הטענה שלכם נשמעת מפי יותר ויותר אדריכלים צעירים. מי שיראה בניין שלכם, יזהה בו את טביעת ידכם?
עודד רוזנקיאר: "אני חושב שכן, ואנשים אחרים יכולים להעיד על כך. אפשר לראות את זה, למשל, בשני בתים שתכננו בהרחבה בחניתה, או שני בתים ברחוב האורנים בטבעון, שהם שונים מהנוף המקומי, ועדיין משתלבים בו ובסביבה. גם בתערוכה, שמציגה חתך רוחב של כל סוגי העבודות שלנו, ניכר, כמו אצל צייר, קו משותף ומזהה".

מהספר ניתן להבין שההרחבות הקהילתיות בקיבוצים הן, מבחינתכם, דוגמה לאדריכלות גרועה.
"הארץ מלאה דוגמאות כאלה, אבל כן, לצערי, בהרבה מההרחבות הקיבוציות שולטת אדריכלות אקלקטית, רומנטית וקיטשית" .