צביה לובטקין נשארה לעמוד בעמדתה כשכולם כבר נסוגו. המרד הפולני, בו השתתפה לאחר מרד גטו ורשה, הסתיים בכניעה - אך לה לא הודיעו והיא נותרה חשופה לבדה. תמונה זו עומדת לנגד עיניי כשאני קורא את מחקרה של בלה גוטרמן, שיצא בימים אלה בספר "צביה האחת" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד"). זהו מחקר מעמיק וגדול, והוא מעורר שאלות רבות ותמיהה רבה על כוח הרצון שהתגלה אצל אנשי תנועת הנוער בשואה, ועל מקומם של אלה שהתקוממו כחבורות ומרדו.

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

גוטרמן מתארת שכאשר קם "יד ושם", המוסד הלאומי לזכר השואה, הציעו אנשיו ל"מוזיאון לוחמי הגטאות", שנוסד לפניו, שיקדיש עצמו למרד ולתנועות החלוציות. מייסדי המוזיאון סירבו. המרד לא היה בשבילם משהו מקומי. הוא נבע מתוך רצונם של אנשי תנועות הנוער להגיב על מצבו של העם היהודי כולו. אנשי מוזיאון לוחמי-הגטאות לא ביקשו לספר סיפור של מרד במקום לספר את סיפור השואה. הם לא ביקשו להדחיק את מלוא כובד האסון, אלא לספר את הסיפור ולהגיב עליו.

חסידי אומות העולם, מורדי הגטאות והפרטיזנים היו, מבחינה מספרית, שוליים ביחס לעומק האסון ורוחב הרצח בשנים ההן. דווקא משום כך הם מאירים את התמונה כולה על ידי תגובתם - אלה בפעולתם כיחידים בהסתר, ואלה בתגובתם החברתית הגלויה.

צביה לובטקין מתה פעמיים. הידיעות על מותה היו שם קוד ששידרה המחתרת ארצה כדי להודיע על סיום מרד גטו ורשה. האבל המוקדם על מותה עורר את השליחים שהיו עמה במגע בסוף שנות השלושים לכתוב עליה כאישה צעירה. בעצם ימי השואה הם מצאו עצמם מחויבים למסור מה היתה עבורם, מה היתה עבור חברי ההכשרות בפולין, בהן עבדה. הם כתבו על הקשר המיוחד שרקמה עמם כשליחי הארץ, כמייצגים את העולם אליו ביקשה להצטרף.

אחרי המלחמה, כשנודע שלובטקין נותרה בחיים - היא היתה האישה שגילמה את מה שלא נתפש: את העמידה מול הרשע. עדותה בפני ועידת יגור של הקיבוץ המאוחד בשנת 1946 היתה מה שהיה משפט אייכמן ב-1961. היא ייצגה את כוח החיים, את המרד, את המחויבות המוסרית לא לשקוע באבל המוצדק. היא היתה לסמל משום שסירבה להתנהג כסמל. היא עמסה על עצמה את גורל חבריה ואת הרעיונות להם היתה מחויבת, בלי להכתיר עצמה בכתרים.

צביה היתה אדם פשוט, בלי הילה מיותרת, אך עם מחויבות על כלפי שותפיה. אין זה מפתיע שכשעמדה למות וביקשה להרעיל את עצמה לפני הסוף, אמרו לה קרוביה כי הם מוכנים למות יחד איתה, וכך נגנז רצונה זה.

סיפור אהבתה לאנטק צוקרמן, כפי שנתפש בספרה של גוטרמן, הוא סיפור של ניגודים. הוא איש ספרות ומדריך כריזמטי, היא נאמנה לאנשים ולרעיון. חיפושי הרוח שלו נפגשים עם יכולתה להיקרא שוב ושוב אל ה"כאן על פני אדמה". מבחני האהבה בצל המוות בשואה טרם כונסו ונחקרו, ככל שאני יודע. כאן הם מגיעים לביטוי מיוחד לנוכח האחריות ההדדית של הנשים עמן היה אנטק קשור לפני קשריו עם צביה; כיצד לא נותקה החברות בין פרומקה וצביה; כיצד קשרה היא עצמה את הקשר עם אנטק, אחרי שחברה נעלם בניסיונו לחצות את הגבולות, ביוזמתה שלה. היו אלה אהבות ללא תקוות עתיד אך עם מחויבות עמוקה, כולל כלפי חברות שנדחו.

אנטק צוקרמן וצביה לובטקין. אהבה וקשר עמוק (צילום: ארכיון יד ושם)

השתתפותה של צביה בהקמת קיבוץ לוחמי הגטאות היתה מעשה של העזה חברתית; גישור הירואי של אחריות לדורות הבאים, עם זיכרון היסטורי; מעשה של אמונה ביצירת אלטרנטיבה לעולם שהסתיר את פני האנושות. אנטק הקדיש עצמו לטיפוח הזיכרון, היא - לבניית החברה.

אני מניח שמי שראה עצמו כממשיך דרכה של תנועת הנוער בשואה בחיי שגרת הבניין של קיבוץ - היה צריך לפתח כלים מיוחדים כדי לא לקרוא את היומיום ולא לשפוט אותו כהמשך ישיר להתמודדות האינסופית של חיים ומוות בימי השואה.
אצל הקורא בביוגרפיה של צביה מחריפה מאוד שאלת המנהיגות. בשנות בגרותה רואים את צביה המקבלת את מרות יצחק טבנקין ונכנסת להנהלת הסוכנות היהודית. לפתע היא הופכת להיות חלק מהממסד, ממשחקי כוחות שאינם רואים עצמם אחראים על מרק ועל בגד, על מפגש רוחני ועל אדמה.

לפתע חוזר המפגש עם ממסד יהודי שאיבד מצפן; שנאבק, בשפה של פוליטיקה קטנה וסיסמאות מנופחות, על עמדות סדוקות - וזה לא בצל אסון, אלא בצל הניצחון והרווחה. מה עצובה היתה התמורה שחשה כמנהיגה. מה מובנת היתה תחושת הניכור של צביה כלפי האתגר החדש. שוב מתעוררת השאלה הישנה, האם אין אפשרות למנוע את הקרע שבין סוגים אלה של פעילות חברתית - פעילות החשה אחריות ישירה לאנשים ולמטרות - לבין תחרות בין מנגנונים ומערכות כוחניות. האם יכולה להתקיים מנהיגות שמנתצת שררה? האם יוכל סיפורה של צביה להעניק השראה שתעורר תמורה, תנועה שכנגד?