לפני עשרים שנה בדיוק (ב-1991) זכיתי, ובמסע לפולין עם חניכיי מ"צפית", העדה שלנו למסע היתה צפורה הורוביץ מקיבוץ גלאון, שעברה שנים של סבל, מאבק והישרדות במחבוא ובמחנה ההשמדה מיידנק. היה זה ביקורי הראשון במסלול התופת, והיתה זו חוויה מצמררת לשמוע את עדותה של צפורה, ניצולת השואה, אותה הכרתי זה עשרות שנים.

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

מאז, הייתי במסע לפולין גם עם משלחות "הקיבוץ הארצי" והכנסת, וגם בנותיי עברו מסע זה עם קבוצותיהן בצפית. ולמרות הפרספקטיבה, אחזה בי התרגשות גדולה כשצפורה הוציאה לאור את ספרה "תותים אסורים" (הוצאת מורשת), ויכולתי לעקוב אחריו בערב השקת הספר, ובקריאה מופנמת רצופה.

ילדותה של צפורה בהרוביישוב היתה ילדות מאושרת, במשפחה אוהבת, ציונית ופעילה. ואכן, התמונה של צפורה משנת 1938 - בת חמש, מטופחת ומאושרת - מהווה ניגוד חריף למה שעבר עליה ועל משפחתה זמן קצר לאחר מכן. תחילה בצורך לחיות במחבוא, עם ההכרח להתחבא בארון שעות אין קץ, לאורך ימים רבים, ללא ספרים ומשחקים לילדה, כשחצי כיכר לחם צריכה להשביע את רעבונה ואת שעמומה. ובתוך כך - סכנה מתמדת להיגלות. ומשם - למחנה, כשסכנת היריות מרחפת על ראשי המשפחה כל העת; והאירוע המצמרר, בשנת 1943, עת אחיה שלום התפתה, כמו נערים רבים, ל"הצעה מפתה" של הגרמנים לעבודה טובה יותר, ואזי הכריחו אותם לחפור את קברם, וירו בהם. שלום אחיה היה אז בן 16 בלבד.

לאחר מכן, יום אחד, בעודה שוהה במחבוא והרעב מציק לה, מתמהמהים הוריה לבוא, ורק בלילה באה אישה לבשר לה את בשורת האיוב, שההורים נלקחו למיידנק. "מששמעתי את הבשורה, ואני אז כמעט בת תשע, כבר הבנתי וגם הפנמתי את העובדה שלבכות אסור לי. התחלתי להיאנח: 'אוי, אוי געוואלט', כשפתאום שמעתי מפי האישה: 'שש... שקט! שקט, ישמעו אותך'".

המוות כבר לא מפחיד
לא ניתן לעמוד כאן על כל הזוועות שעברה צפורה במיידנק, אך ברצוני לציין שני אירועים מצמיתים במיוחד: "צווינו ללכת ברביעיות לאותה המקלחת. עמדנו כך מתחת לצינורות שמהם חששנו שאמור היה לצאת הגז, מחזיקות ידיים זו לזו, מנסות להתחבק וכך גם להיפרד מהחיים. לא בכינו עוד, לא היינו היסטריות. עד אז ראינו כבר כל כך הרבה מתים וחווינו כל כך הרבה מוות, שהמוות לא הפחיד אותנו עוד... היה לנו קר... עמדנו רועדות ומחכות במתח לגז, שיבוא כבר. לא ידענו, כמובן, איך מרגישים כשמתים. אבל לפתע, במקום הגזים יצאו מים מהמקלחות, ורק אז, כפי הנראה, התפרץ מתוכנו המתח שבו היינו שרויות. בכינו משמחה וצחקנו צחוק היסטרי בו-זמנית".

בהמשך, מספרת צפורה את האירוע הבא: "נאמר לנו, הילדים, הפעם, שעלינו לצאת לעבודה אחרת, לא למכבסה. כל אחד מאתנו נתקף מיד בחרדה. לכל שינוי מסוג כזה התלווה פחד, שמא הם כרגיל משקרים לנו, ומטרתם שונה. הלכנו מרחק לא-קטן. הגרמנים גידלו שם ירקות ותותים עבור המנהלת הגרמנית של המחנה. היה זה שדה פתוח ופנוי, קרוב לקרמטוריום, שממול יכלו לפזר את האפר משריפת הגופות. אפר זה טייב את הקרקע. הירקות והתותים צמחו על קרקע דשנה מאפרם של בני אדם. כשאנחנו, הילדים, שהיינו רעבים לפרוסת לחם נוספת, ראינו פתאום, אחרי שנים של רעב - תותים, תותים אדומים ואמיתיים, כמעט שלא עמדנו בפיתוי להכניסם לפה. הגרמני, ששמר עלינו בנשק שנשא על כתפיו, הזהיר אותנו מראש שמי שיעז לאכול, ולו רק תות אחד, דמו בראשו. אני נהגתי לספר לילדים שלא אכלתי אפילו תות אחד, כי בגלל תות אני לא רוצה למות".

אכן, לא לחינם נושא הספר את שם הזיכרונות על עינויי ההתאפקות והזעם על הטלת "איסור הטעימה" על ילדים מורעבים.

הצלה עצמית מפעימה
פרקים (בחיים ובספר) מתעתעים לא-פחות מההישרדות בשואה, הם פרקי ההצלה. עם כיבוש גרמניה על ידי ברית המועצות ובנות הברית, והתחלת ההפגזות על לובלין, החליטו מפקדי מחנה מיידנק לפנות את כל האסירים ולהעלות את כל המסמכים והמחנה באש, כדי שלא ייפול חומר מרשיע בידי "הצבא האדום". ואז נפתחו שערי מחנה ההשמדה מיידנק, וניתנה הפקודה: "ראוס!" (החוצה), "שנל!" (מהר). אולם ההליכה היתה קשה.
"אינני יודעת כמה זמן הלכתי עד שתש כוחי, והתחלתי למעוד. הספקתי לשבת רק כמה שניות, שלפתע ראיתי קצין גרמני מתכופף מעלי, שולף אקדח מנדנו ומצמיד אותו לרקתי. הרגשתי את קור הברזל של קנה האקדח הצמוד לרקה, וכמו דלק שנשפך לתוך מנוע ומשמן אותו כדי שייסע, כך אזרתי כוח באותה שנייה לקום ולרוץ. נראה שרצון החיים של ילדה בת עשר גבר באותה שנייה על החולשה שבה הייתי שרויה".

בהמשך נתנה לה משפחת איכרים מחסה זמני, ובת עשר וחצי בלבד, היא מתחילה לעצב את חייה העצמאיים. קצרה היריעה מלתאר את דרכיה של צפורה בבית יתומים פולני, ההצטרפות ל"שומר הצעיר" בלוד'ז, והשיא - המפגש המסעיר עם האח, ששב מ