האיש שהטבע הארצישראלי הפך לחלק בלתי-נפרד מטבעו האנושי, עזריה אלון, דיבר אל העצים והאבנים מאז עמד על דעתו לפני יותר מתשעים שנה. אלון, חבר קיבוץ בית השיטה, נצרב בזיכרון הקולקטיבי כמי שמכיר ומוקיר את הפרחים, העצים ובעלי החיים - מדבר עליהם ואליהם בקולו המזוהה למרחוק, ומתעד אותם בכתיבה ובצילום. כמעט תמיד במכנסיים קצרים ובסנדלים, עם משקפיים עבי עדשות ואופטימיות מידבקת, פסע עזריה אלון במשך שנים בשבילי הארץ ובנתיבותיה, כשבעקבותיו נשרכת קבוצת נערים או קשישים. סביר להניח שכל אירוס גלבוע או טקומית הכף שראינו בילדותנו, צולמו בעדשתו של אלון. לא יהיה זה מוגזם לומר שציפורי ארצנו עצרו במעופן כדי "לדגמן" לאלון תצוגה מפוארת שתתפרסם בעוד ספר של חי, צומח ודומם.

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

באוסף התמונות האדיר של אלון נכללים כ-20 אלף פריטים, שמרביתם לא הגיעו לעיני הציבור ולידיעתו. תצלומי המדבר והקיבוץ שלו לא היו מוכרים לאיש מלבד חבריו, מקיבוץ ומבית. רק כעת, כשהוא מציין את שנתו ה-93, משתבח עזריה אלון בשתי תערוכות יפות, ובקטלוג מחכים. גליה בר אור (עין-חרוד מאוחד), גיא רז ואביטל אפרת (בתו של הצלם) אצרו את התערוכות, שמוצגות במקביל: ב"בית שטורמן" בעין-חרוד מאוחד, וב"משכן לאמנות" בעין-חרוד.

בבית שטורמן ניתן לצפות בצילומים שנעשו במהלך שנות החמישים והשישים של חברי קיבוץ בית-השיטה וילדיו, בסצנות של עבודה והגשמה (החלל המרכזי של הגלריה), ובפרחי ארץ ישראל (בקומה העליונה המשקיפה על העמק). בחלל אינטימי יותר של משכן האמנות מוצגות תמונות מטיילים במדבר משנות הארבעים-חמישים. שתי התערוכות מרהיבות עין ומרעיבות את הנפש הצמאה לעוד ועוד מהן. אהבה גדולה שורה על האיש, שיודע ללטף במבטו את בני האנוש, כפי שהוא עושה לטבע ולחי.

(צילום: עזריה אלון)

עזריה אלון - כך אנחנו למדים מרשימתו של האוצר השותף גיא רז - החל לצלם בשנת 1934. בסוף אותו עשור נשרף חלק גדול מארכיון התשלילים המוקדמים שיצר, והוא חדל לצלם בעשור שבא לאחר מכן. בשנת 1950 שב לתחביבו, והתייחד בצילומי נוף וטבע שעיטרו ספרים שעסקו בנושא. לצד אלה שכנו בארכיונו עשרות אלפי צילומים בשחור-לבן ובצבע שמעולם לא הוצגו - עיקרם של בני אנוש ומסעות לנגב ולגליל. לדעת רז, לא נפל אלון ברמתו המקצועית ממיטב הצלמים בני דורו, למרות שנחשב לצלם חובב.

בהמשך מתמקד גיא רז בשלושת נושאי התערוכה המפוצלת: "מדבר", "קיבוץ" ו"טבע". התמונות לא מותירות את המדבר לבדו - את מרחביו ופסגותיו ממלאים חניכי תנועת "המחנות העולים", אנשי פלמ"ח וחברי קיבוץ. הקיבוץ של עזריה, בית-השיטה, מתועד בסדרה גדולה ומרגשת. "בצילומים אלה, המכילים אינטימיות של קהילה קטנה, בא לידי ביטוי המבט מבפנים - של הצלם חבר המשק שהוא גם חברם של המצולמים, שקם איתם לעבודה ומשכיב איתם את הילדים.
עזריה אלון משמש כאן כסוכן זיכרון של קיבוץ בית-השיטה", כותב גיא רז. אשר לצילומי הטבע, טוען רז כי הם סוגרים מעגל עם אלה של המדבר ושל הקיבוץ. הוא כותב על אלון שהוא כמו "אספן פרפרים שלכד את הפרח הנדיר אחרי המסע הארוך במדבר. דיוקנאות הפרחים נראים לפתע כמו דיוקנאות הילדים במשק. כלנית, רקפת, אדמונית, נורית, שושן, אירוס, רותם. כולם שמות של פרחים ועצים, כולם שמות של ילדים". בתערוכה שבבית שטורמן גם מושמעים קטעים מתוך תוכנית הרדיו המיתולוגית שלו, בבוקרי שבת, "נוף ארצנו".

עזריה אלון, כך יודעים כולם, יודע גם למשוך בעט סופרים, ומעידים על כך ספרים רבים שהוציא לאור. קטע קצר שהקדיש לנוף המצדה, שנגלה לו לראשונה אי אז בשנות החמישים, אומר הכל: "עכשיו באה הזריחה הגדולה, חילופי הצבעים על פני ים המלח, על הרי מואב, על צוקי נחל צאלים: לגימת המים הראשונה ממעיין במדבר, שביל רומאי, מראה מצדה, העלייה הראשונה למצדה, הלילה למעלה, בין רוחותיהם של אלעזר בן יאיר וחבריו. הרבה פעמים היינו אחר כך בעין-ענבה, עלינו למצדה מכל הצדדים, והיא הפכה במקצת חולין. הגילוי הראשון, נשאר ראשון". גליה בר אור מוסיפה דברים על ההליכה הקיבוצית במדבר, כפי שצולמה על ידי אלון: "האדם המטייל בנוף המדבר בתצלומיו של עזריה אלון - גם ביחידותו אל מול המרחב - לא מקרין בדידות: קהילה או קבוצת השתייכות נמצאת אי שם. דומה שהנינוחות לנוכח הנוף מרמזת גם לתפישת זהות. ההתיידדות עם 'נוף בראשית' מלמדת כי המטייל למד אורחותיו של מדבר, התוודע לגבים של המדבר, לדרכיו ולשביליו, המדבר אינו זר לו והוא מבקש להפוך אותו לנופו: תפישת הזהות היא ברוח 'אדם הוא תבנית נוף מולדתו'".

ואם תבנית מולדת והולדת, אין כמו צילומי הקיבוץ של עזריה אלון כדי להמחיש זאת. קבוצות ויחידים התייצבו מול המצלמה והותירו פיסה של נוסטלגיה דומעת, גם בעיני מי שלא גדל בבית-השי