למרות שלא כיוונה לכך, הפכה תערוכתה של אתי אברג'ל, "דוממים אחרים", לאקטואלית ומצמררת בהקשריה הנבואיים. אברג'ל, שמציגה החודש בגלריית הקיבוץ, היא אמנית טוטאלית שנוהגת לא אחת להתגורר בגלריה בה היא עומדת לפתוח תערוכה. מלבד העבודות שהיא תולה על הקיר ומניחה על הרצפה, היא מציירת ישירות על הבטון החשוף.

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

לו הייתי מזדמן בימים רגילים לתערוכה "דוממים אחרים" (פרק שלישי של הטרילוגיה, שהחלה בבארי עם "מבנה שלא היה" ונמשכה עם "סדקים בקירות עירומים" בגלריית הטכניון חיפה) - הייתי מביט על התערוכה כמו על אתר בנייה סהרורי שהחוץ והפנים משמשים בו בערבוביה, או טועה לחשוב שמדובר בסטודיו שכל חומרי העבודה שבו (מכחולים ומברשות, עפרונות ופחי צבע, קרטונים ופסולת עירונית) הודבקו והולחמו והפכו למיצבים גרוטסקיים.

אבל כשהגעתי לשם, עדיין הדהדו הדי רעידת האדמה והצונאמי ביפן בתוך גולגולתי ותודעתי. לנוכח המיצבים והרישומים של אברג'ל חשתי כאילו גם אני מזדמן לאזור אסון אפוקליפטי וכאוטי. אברג'ל, כך הבנתי מהדברים שהקדימה האוצרת יעל קיני לתערוכה, לא התייחסה למשבר אקולוגי אנושי כלשהו - אבל כפי שקיימת חירות האמן, קיימת גם חירות הצופה. האמנית אולי רצתה לפרק ולהרכיב חפצים כדי ליצוק בהם משמעות מושגית וסוריאליסטית חדשה, אבל אני דימיתי בעיני רוחי גל גדול שסחף מכל הבא לידו של האמן - קרשים, כלי בית ותשמישי אמנות, קרביים של חיה וגרמי שמים; עגלת קניות שנהפכה על פיה וכל תכולתה הוקאה החוצה אך נקרשה כמגדל, כאילו באה לבטא את העולם הצרכני שהוכה באחת על ידי יקום רצחני.

משום כך, וגם בשל הטיפול האותנטי ונטול המניירות של אברג'ל בחפצים ובחלל - אהבתי וגם כאבתי את התערוכה בגלריה. התערוכה תינעל ביום שישי השבוע (15.4).