הייני בורנשטיין, חבר קיבוץ להבות הבשן, פעיל ציוני וקיבוצי עתיר מעש ותרומה, עשה את המתבקש להיעשות, ובהגיעו לגיל תשעים העלה על הכתב את סיפור חייו: "מבאזל עד להבות-הבשן - דרך חיים" (הוצאת "מורשת" ו"יד יערי"). הדבר ראוי ומרתק, כי חייו וחיי חסיה אשתו, השזורים אלה באלה, אינם רק בעלי משמעות פרטית, אלא בעלי משמעות והשלכה ציבוריות ממדרגה ראשונה.

בואו להצטרף לעמוד שלנו בפייסבוק

הייני מפריד בכתיבת הזיכרונות בין שתי תקופות: פעולתו נוכח השואה בשנים 1947-1939; ופעילותו הציבורית והתנועתית משנת 1947 ועד עצם היום הזה.

התקופה הראשונה של פעילות הייני וחסיה תועדה בשני ספרים מופלאים שהוציאו לאור, כל אחד בנפרד. כבר אז, בקריאת ספרו של הייני "האי שוויץ - פעולות עזרה והצלה בשנים 1946-1939" (הוצאת מורשת) - התפעמתי מהפעילות האישית של הייני להענקת עזרה והצלה ליהודים באירופה, בעת ימי החושך והזוועה שהתרחשו בה בידי המרצחים הנאצים. כמו כן, העלה הספר תרומה ייחודית לניפוץ אשליית הניטרליות של שוויץ. בספר הנוכחי התרגשתי לקרוא על התהודה הציבורית וההיסטורית שהתעוררה בעקבות ספרו דאז, ועל המפגשים רבי החשיבות שקיים בעקבות פרסומו בעברית ובגרמנית (2000), ובשיאם המפגש הדרמטי עם גמלאים גרמנים מאותה התקופה. הייני מתאר מפגש טעון ביותר, בו "הסתבר לי שלדיאלוג כזה, עם אנשים שחיו בגרמניה את רובה של המאה העשרים... יש מגבלות של כנות ויושר" (עמ' 47).

הייני עומד גם על הפער שהיה בין המנהיגות בארץ, לרבות זו של "השומר הצעיר", לבין הפעילים באירופה, אך כדרכו, הוא עושה זאת בעדינות: "לפעמים היה לי הרושם שאני והחברים בא"י איננו רואים את המצב עין בעין" (עמ' 57).

אחד מפרקי הספר המרגשים הוא הפרק על חסיה (פרק כ"ו), רעייתו של הייני, אישיות מרשימה ורבת מעש וגבורה בפני עצמה. חסיה פרסמה את פועלה בספרה "אחת ממעטים - דרכה של לוחמת ומחנכת" (הוצאת מורשת). ספר חשוב זה מגולל את לחימת הגבורה של חסיה במרד בגטו ביאליסטוק (יחד עם חייקה גרוסמן ואחרים), ואת פועלה הפדגוגי והאנושי העצום בחינוך ילדי השואה עד עלייתם ארצה. בספר הנוכחי מתאר הייני את סיפור המפגש הראשון שלו עם חסיה במועצת תנועת השומר-הצעיר ב-1946 באירופה, שהוביל, כפי שמציין הייני, ל-63 שנים של חיים יחד, "בשותפות עמוקה ובזוגיות נהדרת, ואין זה מובן מאליו" (ע' 197).

סארטר (מימין) ובורנשטיין. בלהבות הבשן (צילום: מהאלבום הפרטי)

החלק השני של הספר עוסק בפעילותו הציונית והקיבוצית העשירה של הייני. רבים ורבות ימצאו בו תחנות חיים להזדהות: פעילי השומר-הצעיר ומפ"ם וההסתדרות הציונית בעולם - ירחיבו דעת וידע מפרקי הפעילות והתרומה האדירה של הייני בנושא זה; מזכירי הקיבוצים ופעילי החברה והמשק - יוכלו להתביית על פרקי הפעילות כמזכיר קיבוץ; הפעילים הפוליטיים יוכלו לעמוד על רזי הקשרים עם המנהיגים יערי, חזן ואחרים, ואנשי החינוך - על תקופת כהונתו של הייני כמזכיר המוסד החינוכי "עינות ירדן". קצרה היריעה, כמובן, מלפרט כל אחד מתחומי העשייה הללו.

שני פרקים ריתקו אותי במיוחד: על המפגשים עם סימון דה בובואר וז'אן פול סארטר, מהבולטים בהוגים-הסופרים-הפילוסופים של המאה העשרים. הייני וחסיה זכו לארח את הזוג המשפיע הזה בביתם, בשנת 1967. מאלף לראות באיזו עין חדה התבוננו דה בובואר וסארטר על חיי הקיבוץ. דה בובואר התמקדה במעמד האישה, ותיארה את התרשמותה בנדון בסין ובמצרים, בהן ביקרו, וכן עשתה השוואות בין ציורי הילדים במצרים ובישראל.
סארטר העמיק בהוויית הקיבוץ וערך "מחקר שטח", עת יצא לפגוש ולראיין אנשים בשש בבוקר, עם יציאתם לעבודה. "אחר כך הוא סיכם אתי את התרשמותו: 'יפה מאוד, התרשמתי מההזדהות של הפרט עם הכלל, וגם מהרגשת הסולידריות. אולם תהיו ערים, אידיאולוגיה אי אפשר להוריש... אני מעריך שהמצב הזה בתנועה הקיבוצית יימשך אל נכון עוד דור אחד או שניים" (ע' 159). הייני ראה בדברים אלה אות לשינויים בתנועה הקיבוצית, שאמורים לשלב בין הערכים לבין המאוויים של הדורות החדשים.

פעילותו של הייני בתנועה הציונית היא רבת נדבכים והיקפים. בספר יש פירוט נרחב, ובדין, של צמתים אלה באירופה, בדרום אפריקה ובארצות הברית. בהקשר זה יש לציין שהתמונות, המוצגות בספר בטוב טעם ושכל - תורמות רבות למעקב ולהבנת "דרך החיים" של הייני.

אני רוצה לסיים במילה אישית. היתה לי הזכות לארח את הייני במשך מספר ימים בביתנו, עם יעקב אישי ובנותינו, עת היינו בשליחות בארצות הברית (1989-1987). אז התוודעתי, כמו רבים מידידיו של הייני, לפרק מפואר באישיותו, שאין עליו ולו רמז בספר. לכן זאת אוסיף, שמעבר לתרומתו העצומה ולראייתו רבת האופקים של הייני כפי שבאו לידי ביטוי בחייו ובספרו, גם מזגו הטוב, שפע ה