"עוד פעם, סבתא, ספרי לי עוד פעם!" - הבקשה הזו לחזור על הסיפור פעם ופעם נוספת, היא הסימן הכי טוב לכך שהסיפור "תפס" אותו, את הנכד שלי, בן הארבע (ארבע וחצי, הוא מיד מתקן לי). ואכן, זה מה שקרה לנו עם הסיפור "כן קרה כלום" שכתבה אורי בר-און, בת קיבוץ עין חרוד מאוחד, שערכה לאה שניר, המשוררת והעורכת מקיבוץ בית השיטה, שאייר אודי טאוב ושיצא לאור בהוצאת "רנבו".

בואו להצטרף לעמוד שלנו בפייסבוק

בקריאה שנייה כבר ידע הילד לחזור איתי, ולאחר מכן לדקלם בעצמו את המשפט החוזר שהוא עיקרו של הסיפור: "לא קרה כלום", אבא אמר, "לא קרה כלום", אימא אמרה - אבל הדגש כבר הושם על: "כן קרה כלום, כי כאב לי נורא", ו"כן קרה כלום, כי התביישתי נורא".

אז באופן יוצא דופן, ספר הילדים החמוד הזה אינו בא "לחנך" את הילדים. אדרבה, אם יש מישהו שאמור "להתחנך", הלא הם אנחנו, ההורים והמבוגרים, שעל כל מכה ופצע ועל כל עלבון ואכזבה מנסים לפייס את הקטנטן באמירה ה"שקרית": "לא קרה כלום", כשכולנו יודעים שהילד נפגע, הילד נעלב, הילד מתבייש ובהחלט "כן קרה כלום".

הרעיון הפשוט הזה, שכמו הרבה רעיונות מובנים מאליהם איננו שמים לב אליו, הצמיח ספר נחמד, עם חריזה פשוטה וקלה לקליטה, וכמו כל ספר ילדים טוב, יש בו מוטיב אחד מרכזי החוזר על עצמו בסיטואציות שונות, עד לרגע המפתיע שבו גם האבא מבין "על בשרו" שכאשר זורים לך חול בעיניים אי אפשר להסתפק באמירה "לא קרה כלום",
ושלפעמים נשיקה במקום הכואב היא הפתרון לבעיה.

איורי שפת הים, החול, המים והשמים, והדמויות המצוירות בהומור ובחום של אודי טאוב - מלווים את הסיפור ומספרים אותו בשפת צורות וצבעים שמדברת גם אל ילדים קטנים שהמילים עדיין אינן בשבילם עיקרו של ספר.

גם ההחלטה של אורי בר-און לא לתת לילד ולהוריו שמות, נראית לי מעניינת ושונה מספרי הילדים המעניקים שמות לילדים ולמבוגרים. ייתכן שדווקא הילד, האימא, האבא, האדון והגברת חסרי השמות מאפשרים לקורא הקטן להגיד לעצמו: "הילד הזה הוא אני".