את המדריך שלה להורים ("ההורה שבחרתי להיות", הוצאת "אוריון"), חשוב לה לציין, כתבה שני הורביץ בעיקר על סמך ניסיונה האישי. לא הכשרתה ולא ניסיונה המעשי כמאמנת מוסמכת וכמנחת סדנאות, אלא הילדות הכואבת ממנה יצאה, וההורות המאושרת אליה הגיעה, הן שהולידו את הספר.

בואו להצטרף לעמוד שלנו בפייסבוק

ממה שסיפרו לה הוריה, הלינה המשותפת היתה הסיבה העיקרית בגללה עזבו את קיבוץ עין-הנצי"ב, ב-81', כששני היתה בת שמונה. "כל לילה הייתי מרימה את בית הילדים בצעקות 'אימא', 'אבא', ואז בורחת ומתרוצצת, מחפשת את ביתם. אנשי החינוך אמרו להורים שעליהם לקחת אותי הביתה בלילות כי אני מעירה את הילדים, ואימא שמחה לעשות זאת, אבל אז אמרו שזה נוגד את התקנות, וההורים היו מבולבלים לגמרי, עד שקמו ועזבו".

במקומם החדש, שכונת גת-רימון בפתח תקווה, החל פרק עכור נוסף בילדותה של שני: "ההורים, שעזבו חסרי כל, עבדו מבוקר עד ערב כדי להביא לחם הביתה, ואני ואחיותיי מצאנו עצמנו הרבה לבד, ברחוב, חשופות לטיפוסים מפוקפקים ולתת-תרבות". כשהיתה בת עשר, עקרה המשפחה לכפר סבא. הסביבה כבר היתה תרבותית ואסתטית, בית הספר היה טוב יותר, "אבל מלחמת ההישרדות נמשכה". כשבגרה, ונישאה, נדרשו לה עשר שנים עד שהשתחררה מזיכרונות ילדותה והעזה להרות וללדת תאומות ובת.

לימים הרחיקה עד דרום אפריקה, ניהלה שם עסק עצמאי, וכשחזרה עם משפחתה ארצה, נחתו ביטבתה. כעבור שלוש שנים עזבו, "משום שהערכים שלי התנגשו בערכי הקיבוץ", אומרת שני. "שם העבודה היא בראש סדר העדיפויות, על-פיה נקבע ערכו ומעמדו של החבר, וזה בא על חשבון הזוגיות והמשפחה, שאצלי הן במקום הראשון. הייתי, למשל, מגיעה לארוחת צהריים בחדר האוכל ויושבת עם החברות מהעבודה, בנפרד מבעלי ומחבריו לעבודה.
לא הבנתי למה זה צריך להיות כך. והייתי רואה מרחוק את הילדים מגיעים ואוכלים כקבוצה, והוריהם אוכלים בנפרד, ולא חיבוק, ולא נשיקה. זה נראה לי אבסורד. הלב זעק".

הספר שלה כתוב כצרור מכתבים ישירים, הפונים אל הלב ואל השכל הישר של ההורים, בשפה פשוטה וידידותית, וקוראים להם לאהוב את ילדיהם ללא תנאי, להאמין ביכולת ובמסוגלות של הילד ולהיות נוכחים בהקשבה, בראייה ובסקרנות. "הורות מאושרת, מספקת ומגשימה - היא בחירה, ותלויה רק בהורה, ולא בשום גורם אחר: לא באופי הילדים, לא באופי הסביבה, ולא בנסיבות החיצוניות". שני מכוונת את ההורים להבין קודם את עצמם, כדי להבין את ילדיהם, ולקיים חינוך מודע ואחראי. בספרה זה נשמע כה פשוט, מתבקש ובר-השגה.

אצלך זה עובד?
שני הורביץ: "מאוד. מרגע שנולדו התאומות כפגות. אנשים מבחוץ היו נכנסים ושואלים: איך את עושה את זה? מאיפה הרוגע, השלווה הביטחון? הם ראו אצלי משהו אחר בבית. מכאן באה ההחלטה שלי לכתוב את הספר, ואני כבר בדרך לספר הבא".