"...עמדנו בתורים לשירותים ולשתי המקלחות, בנים ובנות, צחצחנו שיניים, תחבנו את הרגליים לנעלי בית או לכפכפים, הכנו לנו נס קפה, והלכנו לכיתה, מרחק חמישה מטר מהחדרים, רגלינו נגררות על הרצפה, אנחנו נשרכים אחריהן. היינו הפוכים. צלנו הלך לעולם לפנינו. אנחנו דידינו מאחוריו..."

בואו להצטרף לעמוד שלנו בפייסבוק

הספר החדש, היפה עד כאב, של יעל נאמן, "היינו העתיד" (הוצאת "אחוזת בית"), הוא אוטוביוגרפיה שכתובה בגוף ראשון רבים. זו לא רק בחירה סגנונית, זה גם עניין של מהות: "בניגוד לאדם רגיל", מתרצת יעל, "אין לי כמעט אף זיכרון של רגע שאני נמצאת בו לבד".

היא נולדה וגדלה בקיבוץ "השומר הצעיר", יחיעם; עזבה אותו, כפי שידעה שתעשה עוד בנעוריה, מיד אחרי הצבא - אבל בלי שמץ כעס וטינה, ונטולת שיפוטיות וביקורת! כמו "ילדי השמש", הסרט, וכמו "הביתה", הרומן - אם לציין שתי דוגמאות זכורות לטוב מאוד - אפשר לשייך גם את "היינו העתיד" (שאפו על השם הרב-משמעי!) לאותו זרם, אולי סוגה אמנותית בהתהוות - כנראה פונקציה של זמן, של פרספקטיבה ושל בגרות - שנושאה הוא הקיבוץ.
כן, שוב הוא, עם החינוך והלינה המשותפים, הלילות המסויטים, הלחץ החברתי וחוסר הפרטיות - אבל כבר לא על תקן שק חבטות, וכבר לא כתוב או מוסרט או מצויר באותם זעם קדוש, חשבון מר וחמלה עצמית ואגוצנטרית ששפכו עשרות יוצרים, עוזבי קיבוץ, לאורך שנים, על כור מחצבתם. דומה שתם עידן "אכלו לי, שתו לי, הכל בגללכם", ונפתח עידן של פיוס, הבנה וחמלה.

כל התחושות והתובנות הרעות שנמנע אסף ענברי, אם בכלל היו לו, לשלב בזיכרונות הצבעוניים של "הביתה" - כעס, מרירות, התנשאות, נקמנות, תביעת עלבון - אינם גם כאן, בזיכרונות של יעל נאמן בספרה; וכל הדברים הטובים שישנם אצלו - הומור, דקות אבחנה, אירוניה זהירה, חיבה - ישנם פה, אבל באופן אחר לגמרי: כמוהו, גם היא נסמכת על עדויות וארכיונים, אבל מרחיקה עדות, וכמוהו, היא משלבת אבחנות חדות עם נימה של געגוע. אלא שנאמן, שלא כמו ענברי, לפחות כפי שהוא מצטייר מספרו, היא ציפור פצועה וחשופת עצבים, ולכן מאופקת ומינורית ממנו.

מתוך צניעות גדולה, כמעט בהתבטלות עצמית, היא מגלגלת את חוויית הילדות והנעורים של בת לפליטי שואה, ילדה שברירית בקולקטיב תובעני, ומאחורי כל זה מסתתר עצב גדול. עצב על שהניסיון, בסיכומו של דבר, לא עלה יפה, עצב על פירותיו - בניו הכועסים והפגועים רגשית; עצב על עצמה; ובאופן לא שגור, וכל כך נוגע ללב, גם על מחוללי הניסיון עצמם - דור המייסדים, שאחרי הכל התכוונו לטוב, ושלא באשמתם "חטפו" מכל עבר. אסף ענברי כבר צחק עליהם ואיתם, וטפח על שכמם בסחבקיות. עכשיו באה יעל נאמן, משוחחת איתם בגילוי לב, מספרת על מה שכאב לה, אבל גם על מה שהיא זוכרת להם לטובה, ומוציאה מתחת ידיה ספר רגיש, אנושי ומלא חסד.