לאחר שסיימתי לקרוא את ספרה החדש של יעל נאמן (בת קיבוץ יחיעם), "היינו העתיד", הנחתי אותו בצמוד לספרים "ארבע אחר הצהריים" של נועה זית (קיבוץ גשר), "הביתה" של ד"ר אסף ענברי (בן אפיקים) ו"שבעה" מאת פרופ' אברהם בלבן (יליד חולדה) - כולם ספרים מכוננים המתארים, בעדות מקרבת או מרחיקה, את האתוס הקיבוצי הישן והחדש. באופן מפתיע, גם תבניתם החיצונית דקת הגזרה יוצרת מעין "משפחה" בת ארבע נפשות, קרובות ומסוכסכות בה בעת.

אודה מראש שאני מבקר "משוחד", שאינו מתיימר להיות אובייקטיבי ומרוחק מהדברים המתוארים בספר. מחוז הולדתי ונעוריי, בו אני מתגורר גם היום, הוא אותו יקום גלילי-מערבי יפה נוף שמתארת יעל נאמן. תיאורי הילדות שלה נכתבו באותנטיות כה מושלמת, עד שיכולתי לטעות ולחשוב שאני הוא זה שסיפר על אודותיהם. גם עבודת הארכיון שעשתה לקראת הכתיבה תרמה לכך שהספר יהפוך למסמך אמין וקרוב למקור.

ככלל, הסב לי הספר כמה שעות של קורת רוח, שנפגמו מעט מהדרך בה בחרה יעל נאמן לתאר את הדברים. הבחירה ב"אנחנו" במקום ב"אני" מקורית ונדירה בספרות הישראלית, אבל ההתעקשות עליה לאורך כל הספר מייגעת וגורמת להרחקת עדות אישית, שעשויה היתה להיות מרגשת בהרבה. גם היעדר הדיאלוגים בין הדמויות, וויתור על חדירה ללבב פנימה - השטיחו אותן ויצרו דמויות-משנה זניחות במעשה ההרואי של הקמת הקיבוץ. זאת ועוד: נאמן טוענת שילדי הקיבוץ והוריהם חיו בשני יקומים מקבילים שלא נפגשו לעולם. בכך היא מבטלת את כתב האשמה הגורף של "ילדי השמש" או של התערוכה "לינה משותפת", ומנטרלת את המתח הבין-דורי שיכול היה להטעין את הספר במשקל רב יותר.

משום מה בחרה יעל נאמן שלא לתאר את חייה הבוגרים ואת יחסיה עם הקיבוץ שעזבה בגיל עשרים. מבחינה זו קיימת תחושת החמצה. מעניין היה לקרוא כיצד חוזרת הכותבת, בתחילת שנות החמישים לחייה, אל מחוזות ילדותה.