גם הכרך השני, הטרי, של "כותבים קיבוץ" - הראשון יצא בקיץ 2009, ואת שניהם ערך צביקה אלון (לשעבר עברון), אייר יעקב גוטרמן (העוגן), והוציאה לאור "אלון ספר" (צרעה) - לוקה, כקודמו, ב"פתיחות יתר". צירוף המילים החיובי הזה, כשלעצמו, אינו ממש חיובי כשמדובר בפרויקט או מעשה אמנות - אנתולוגיה ספרותית, במקרה שלפנינו. הרצון לאפשר לכל אחד להתבטא (ספרותית) כפי יכולתו, הוא, אמנם, דמוקרטי, שוויוני וקיבוצי (ישן) במהותו, אבל יצירה אמנותית רצינית אינה אמורה, כידוע, להתנהל ולהישפט על פי חוקי הדמוקרטיה, אלא על פי ערכים אחרים.

"בשנת ה-100 להתיישבות הקיבוצית", כתוב על העטיפה האחורית של הכרך השני, "מהווים שני הכרכים מעין חלון הצצה ספרותי רחב, ראשון מסוגו, אל העבר ואל ההווה של הקיבוץ הישראלי, אל המושגים והשפה..." וגו'. אז חלון הצצה, או קי. ספרותי? ממש לא. אולי פולקלוריסטי, או אתני, או סוציולוגי. ספרות היא מושג מחייב יותר, וגדול מדי על האוסף המקרי של טקסטים (82, בשני הכרכים), שקובצו בלא חלוקה לנושאים, או לסוגות, ודומה שבלא כל מגבלה וגבולות.

יש כאן סיפורי מקום חביבים, פיליטונים, חרוזים מתחכמים ואנקדוטות משעשעות, כתובים ברמות שונות מאוד של כישרון, ואין כאן סיפורים (אני יכול למנות ארבעה, ואתם אולי יותר) של מספרים חברי קיבוצים, טובים באמת. על צד החיוב צריך לציין שלא כמו בראשון, יש בכרך הטרי הזה כמה סיפורים ראויים, שספק אם יוצריהם חשים בנוח להסתופף בו, או שנכון היה להכניסם אליו, לצד הכותבים האחרים. כאלה הם לא רק, באופן לא מפתיע, "שלווה כפרית" של נתן שחם (בית-אלפא), ו"תיקון העולם" של עמוס עוז (לשעבר מחולדה), אלא גם "הפלוס הגדול" של רקפת זהר (עין-שמר), "היו מחרימים אותי" של יהודית כפרי (לשעבר מעין-החורש), "גמאני" של אסף רפאלי (בן נאות-מרדכי), "על ירוקת החמור בעין" מאת אמנון בקר (יזרעאל), ואולי כמה נוספים.

כשמתאמצים - וזה מאוד לא פשוט - להתרחק ולקרוא את הסיפורים בעין אובייקטיבית, זרה ומנוכרת להוויה הקיבוצית, ולהשתחרר מנקודת מבטו של מי שנולד בקיבוץ, ומכיר אותו כמו את עצמו - בולטים בהם בעיקר השפעותיו ה"מרסנות" של היחד הקיבוצי על היחיד. כן, עדיין! כאן, בכתיבה הספרותית, הן מתבטאות בהיעדרו הכמעט-מוחלט של האני הפנימי, של המונולוג האינטימי, של האישי והפרטי. רוב הסיפורים נכתבים בגוף ראשון או שלישי - רבים. "אנחנו" ו"הם". מעט מאוד "אני" יש בסיפורים, כשם שהיה מעט מאוד ממנו בחיינו הקיבוציים הקודמים. הכתיבה הספרותית הקיבוצית תהיה, כנראה, האחרונה להשתחרר מהקולקטיביזם הישן, ולעבור את טלטלת ההפרטה.