אין ספק שכפי שנכתב על כריכת הספר - שירתו של אנדד אלדן, בן קיבוץ חפציבה וחבר בארי, היא "אחד הקולות המקוריים ביותר בשירה הישראלית, קול שאינו דומה בלשונו הפיוטית ובצליליו לשום קול אחר". באמירה הזו, מלבד כוונת השבח הטמונה בה, קיימת גם הבעיה. גם הקורא המורגל ומיומן בקריאת שירה עלול להתקשות בקריאת שירתו הייחודית של אלדן, ואולי אף להירתע ממנה, משום שהיא גדושה מאוד, לא מובנת בקריאה ראשונה ואולי גם בשנייה, ומבוססת רובה ככולה על מערכות צלילים שמשתזרים ונובעים זה מזה. הקורא המחפש משמעות ומובן יצטרך לעמול לא-מעט כדי למצות את שנחבא מעבר לצלילים וביניהם.

ספרו החדש של אלדן, "באורו זורם הפרי בעורי" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד"), הכולל שירים שנכתבו משנת 2000 עד 2009, אפילו מקצין את מה שהחל כבר בשיריו הראשונים, לפני עשרות שנים. השירים זורמים מתחילתם ועד סופם ללא סימני פיסוק, ללא כותרת. כל מילה וכל שורה מתחברות לקודמתן ולזו שלאחריהן, בלי אוויר לנשימה. לכל שיר, ורובם בעלי שורות ארוכות, מבנה צורני משלו: משולש, ריבוע, שורות מדורגות וכו'.

אבל עיקר העיקרים היא מערכת הצלילים, שלטעמי, מחייבת את הקורא לקרוא את השירים בקול, להדגיש ולהקשיב לכל האותיות המייחדות את המשפט השירי, כמו למשל בשיר הקצרצר: "הזִקנה מזככת את הכזב מפזרת פרוזה בין חרוזיו/ אך היא נָבְלָה, עלי הלבלוב נפלו לרגליה והלכה חולפת" (עמ' 38); או "חושך קשה שט מגשש למעגן גושים שטים בשטח/ שתיקה שברירית נכשלה לְגַשֵּׁר אנושה לשונם המתעקשת..." (עמ' 39); או שורות השיר המדברות בצלילים על פצע היצירה: "יה מן המיצר צצה כאוצר היצירה מפציעה כפצע/ מעל המפרץ אש שמישהו שולה מן השאול שעת שמש/ ראשונה שריריה שרו לשמים פורץ אל יצריו וצל צבעי יצירתו/ צועקים בְּצַלְצֵל צוקיו צחוקו המקיץ מצטרף נצרף בשאון הנשמה/ המשולהבת..." (עמ' 39). כאן אני יודעת שאני עושה עוול לשירים בכך שאינני מנקדת אותם במלואם, והרי הדיוק שבקריאה מחויב המציאות בשירה המבוססת עד כדי כך על הצלילים.

אם יורשה לי לצרף לשירתו של אנדד "הוראות קריאה", הרי אני מציעה לקורא לקרוא פעם ראשונה את ספרו הקצר הזה (57 עמודים) בקול, בלי להתעכב ולעצור על מנת להבין, אלא פשוט להישטף ולהיסחף בזרם הצלילים. בקריאה השנייה, האיטית יותר, אני בטוחה שכבר יתגלו לקורא המשמעויות שאליהן כיוון (או לא) המשורר, ויימצאו לו, לקורא, שורות שירצה לחזור אליהן עוד ועוד, כמו: "משטר בו שוטר רשע להרשים מרטש ראש שלא יחשוב וּמְשַׁבֵּר איש רש שלא ישאג אני שומע/ את השקיעה..." (עמ' 12).

וכך יכולתי להוסיף עוד ועוד שורות - מרגשות, כואבות, אוהבות. שורות שיר ושירים על הזקנה הכואבת, על הפוליטיקה המשקרת מכזבת ומאכזבת, על הכיבוש המשחית (כן, גם זה ישנו בשירים), על הגעגועים לגלבוע, לטבע, על הצורך המכאיב ביצירה, והרבה הרבה שורות שיר על אהבה.

כריכת הספר היפה הזה, כמו מרבית כריכות ספריו של אנדד אלדן, עוצבה על ידי בן קיבוץ בארי, יגאל זורע.