ונעבור לתחזית: גשם כבד של הצגות ילדים עומד לרדת עלינו בשבוע הבא, שבוע חנוכה, עם משקעים רבים של שמן סופגניות. בין כל הפסטיבלים והפסטיגלים, תועלה באולם התרבות ביפעת הצגה פרינג'ית צנועה ונטולת גימיקים טכנולוגיים, בשם "צרור נפלאות הקרקס".

את ההצגה, המבוססת על שירי הילדים של נתן אלתרמן שפורסמו ב"ספר התיבה המזמרת", מעלה "תיאטרון המִלה" מקיבוץ הרדוף. מדובר לא רק בתיאטרון היחיד בעולם המבוסס על עקרונות אנתרופוסופיים (פרטים בהמשך), אלא גם על קבוצה של יוצרים נטולת היררכיה פנימית. את התיאטרון, שפועל בגלגולו העכשווי זה כשנתיים, מנהלים השחקנים, ומרביתם משמשים גם כמורים בבית הספר לתיאטרון בהרדוף, כמעצבי התלבושות והבמה, ככותבים וכבמאים לעת מצוא, כמפיקים וכמשווקים. נכון לעכשיו נעשה כל זה בהתנדבות, ללא רווח כספי, ועם רפרטואר עשיר בעונת ההצגות 2011-2010: "ערפדיה", שני מחזות קצרים מאת צבי שיר; "טרטיף" על-פי מולייר, בבימוי רועי בירן; ערב שירים של יפתח בן אהרון; "היהודי איינשטיין" של צבי שיר; "הכלה וצייד הפרפרים" מאת נסים אלוני, שביים איתן קלמנוביץ'; "בעלת הארמון" של לאה גולדברג, שביימה מרים ארנן, ועוד.

למרות כל אלה סביר להניח שרובכם לא שמעתם ולא ראיתם את תיאטרון המִלה. זה לא רק משום שהחבר'ה מהרדוף אינם אשפים של יחסי ציבור, בלשון המעטה. ההצגות הקאמריות, המלוות במוזיקה חיה, מועלות במשכן המדהים של התיאטרון ובית הספר לדרמה, שנבנה גם הוא בידי החברים (צבעו טורקיז, ואין בו קו ישר אחד...) ובמקומות המרוחקים ממרכזים אורבניים, וכעת גם ביפעת. יש להם כמאה מנויים, וכוונות רציניות לפרוץ את המסגרת האזורית ולבדוק כיצד מקבלים אותם גם מעבר לאולם הבית בהרדוף.

כשהם נשאלים מדוע בחרו לקרוא לתיאטרון שלהם "המִלה", עונה תמר אלמקייס, אחת השחקניות: "כי הדגש של התיאטרון הזה, ובית הספר למשחק הצמוד אליו כבר 14 שנה, הוא על המילה. על הדיבור וההקשבה. ההכרה של האנתרופוסופיה מעמיקה את הקשר אל הדיבור של האדם, אל הרוחניות שלו. הדיבור אינו משמש רק כלי להעברת רעיונות, אלא ככלי מוזיקלי יוצר-בורא. מתוך המילה מעצב האמן-השחקן את הדמות, את התנועה, וגם את העיצוב והתפאורה".

"צרור נפלאות הקרקס". הצגה פרינג'ית צנועה (צילום: קרני עם-עד)

כל זה התחיל בשנת 1998, לאחר שמספר צעירים בהרדוף פנו אל מרים ויעקב ארנן, ממייסדי הקיבוץ, בבקשה לפתוח בית ספר לתיאטרון. השניים החליטו להרים את הכפפה. בשנת 2002 חברה אליהם קבוצה של בוגרי בית הספר לעיצוב, דיבור ודרמה (הפועל בהרדוף), ויחד ייסדו את תיאטרון המילה. לפני שנתיים גובש סופית מבנה הלהקה, וכיום מונה התיאטרון 17 שחקנים וארבעה בימאים, כולם מורי בית הספר ובוגריו.

יעקב ארנן, 52, בן קיבוץ חצור, השתחרר מסיירת מטכ"ל היישר אל לימודי משחק אצל השחקן שמוליק שילה, חבר צאלים, שביים אותו וצפה לבחור החסון והגבוה עתיד של שחקן מצליח. במקום, ארנן, ביחד עם קבוצה של יוצאי קיבוצים ועם מי שהפכה להיות רעייתו, מרים, החליט להתמסר להקמת קיבוץ ברוח התורה של רודולף שטיינר. לאחר מכן היגר לאנגליה למשך שבע שנים, ולמד שם את התורה האנתרופוסופית. בשובם ארצה הקימו בני הזוג ארנן את בית הספר לתיאטרון. "אני לא בעל החזון, ולא המייסד", אומר ארנן. "החזון בא מתוך האנשים, וכולנו מייסדים. זה יותר מורכב מקולקטיב".

אולי זה מה שהיה צריך לקרות בקיבוצים.
יעקב ארנן: "נכון מאוד. בחצור היה קולקטיב משתק, ואחר כך קפיטליזם משתק. עברו מקיצוניות אחת לשנייה. כאן אנחנו עובדים קשה כדי לוותר על האגו. אין להקת שחקנים דומה לשלנו. לא תמצא כאן גורו, מישהו שמתבטלים בפניו. נדמה לי שזה גם עובר בהצגות שאנחנו מעלים".

איתן קלמנוביץ', חבר הלהקה, הגיע להרדוף כאיש צעיר המחפש את דרכו בחיים. "בדקתי את האשרמים בהודו במשך שנה, פתחתי כתבי קודש יהודיים, והאנתרופוסופיה התאימה לי יותר מכל", הוא מספר.
"מצאתי כאן אהבה לחברה, לטבע, תחושת מיצוי אישי. במשך כמה שנים שהינו בחו"ל, כל המשפחה, עד שהחלטנו סופית לעבור לכאן. תחילה עבדתי עם ילדים שהוצאו מבתיהם בצו בית משפט. אני שחקן שגם מביים, וגם חבר בצוות המנהל".

רועי בירן, אקס גבעת-חיים מאוחד, הגיע להרדוף לשנת לימודי מבוא לפילוסופיה של שטיינר. "כשסיימתי את הלימודים פניתי לתיאטרון, ובמקביל עסקתי, ועדיין עוסק, בחינוך. 14 שנה בהרדוף, מגיל 24, נתנו לי את מה שהקיבוץ המקורי התקשה להעניק - נתינה, קבלה, סיפוק מהעבודה. יצרנו כאן משהו ראשוני, תמים, שעובר לאחרים, כך אני מקווה ומאמין".

תמר אלמקייס היא ילידת לוד ותושבת בהרדוף. "למרות שהכוונה שלי היתה להתמקד בחינוך, ולא בדרמה, מהר מאוד שמעו בהרדוף שלמדתי תיאטרון והפכו אותי למורה-במאית", היא אומרת. "אני משחקת בשתי הצג