הבדים קטני הממדים עליהם מצייר יורי כץ הולמים את נשואי עבודתו - אנשים "קטנים" המצויים בשולי הרחוב והחברה, שזוכים לרגע קטן של חסד בהנצחתם על המצע. גם השמות שבהם בוחר כץ להכליל את המודלים האקראיים שלו תואמים לרושם הכללי, שמגחיך אותם וחומל עליהם בו-זמנית: "בגוף אחר" (גלריית ראש-הנקרה), "מקרה פרטי" (מוזיאון ינקו דאדא), "אדונים לעצמם" (תערוכה קבוצתית במוזיאון חיפה), וכעת "אישה כמוני" בגלריית לוחמי-הגטאות.

בכל ציור של יורי כץ מופיעה דמות אחת - נשית או גברית, קשישה או צעירה, בלי או עם חפץ בידה. סגנונו אקספרסיבי ומשולח, מזכיר את פטינג הגרמני (שמוצג בימים אלה במוזיאון תל אביב) ואת אורי רייזמן ז"ל (שהיה מרוסן פחות מבחינת הצבע), ושובה את הלב ואת העין בכנות שבה הוא מצייר ומתאר את "אנשי הצל".

בשנת 2008 הציג יורי כץ בגלריית ראש-הנקרה ציורים גרוטסקיים יותר מאלה שהוא מציג היום, בגלריית לוחמי-הגטאות. דומה שהצבעים התבהרו, האנשים למדו להישיר מבטם אל הצייר, ותחת התיאור הדקדנטי והאפל הוטמעה בציורים היפים הבלחה של תקווה וחמלה. בימים כתיקונם משמש יורי כץ גם כאוצר הגלריה בה הוא מציג, אבל בנסיבות אלה נתן לנעה מלמד לאצור את ציוריו. "מתוך הפעולות הציוריות צומחת הדמות ומתעצבת כבוראת את עצמה", כותבת מלמד. "בני האדם בציורים שלפנינו בעלי אפיון מסוים מאוד. אין הם בני אדם באשר הם. הם לבושים בבגדיהם היחודיים ויש להם שפת גוף ופנים שלהם, ורק שלהם. הם נוכחים בעולם, כאן ועכשיו - עולם עירוני מודרני שיש בו חומרים סינתטיים ואור ניאון, ניכור וסרקזם, חמלה וחוצפה".

דבר קטן, הפוגם בהנאה השלמה מהתערוכה "אישה כמוני", קשור למספר הציורים המוצגים. היות שמדובר בבדים קטנים, הנדמים לעיתים כ"בולים" על הקיר הלבן, הייתי מצפה לעוד מאלה, ואולי גם זה לא היה מספיק. בגלריה "גורדון" בתל אביב נתלו, לאחרונה, ציוריו של יורי כץ בשורה ארוכה ומרווחת פחות - וגם ההנאה היתה בהתאם. גם השם, "אישה כמוני", לא ממש התפענח לנוכח הציורים, ואני עדיין ממתין להסברים.

בכל מקרה, התערוכה מומלצת, והיא תינעל בסוף חודש דצמבר.