כשבאנו לקיבוץ ונקראנו לגיוסים, עישוב היה אחת המלאכות השנואות עלינו ביותר. להלך כל היום בגב כפוף בשמש הקופחת, להבחין בין הנבט הטוב לעשב הרע המתכוון להשתלט על השדה, לעקור אותו על שורשיו וחלילה לא לתלוש, שמא יצמח מחדש, והכי קשה - לראות את חברייך המעשבים מתקדמים בעוד את נשארת הרחק מאחור.

זו היתה עבודה שנואה וקשה, אבל אין ספק שעבודתו של המשורר יעקב שגיא - יענקלה, כפי שאנחנו, חבריו לקיבוץ מלכיה, קראנו לו - היתה הרבה יותר קשה ומתסכלת. בספר שיריו החדש, "לעשב את החיים" (הוצאת "כרמל"), עושה יענקלה את מלאכת העישוב והניכוש - לא בשדה, אלא בחייו שלו, ובאותה שעה גם בחיינו שלנו, הפרטיים והלאומיים.

במאה עמודי שיר מנסה יענקלה לסלק את העשבים השוטים שצמחו בשדות חיינו.
"גינה יש צורך לנקות, לעשב, לבער מעשבים שוטים", כותב יענקלה בשיר הפותח את ספרו. "צריך לדעת להבדיל מי בהם הטובים ומי הם הרעים/ וממה להיזהר./ בפתחת גן העדן, הנחש היה המורה שלנו לחקלאות./ רק שלפעמים קורה, ממש כמו בחיים,/ שטועים לעקור דווקא את הפרחים/ או את הציפורים,/ או עובר אורח שמזדמן למקום/ כי היתה צריכה להיות לו פגישה, שלא נתקיימה,/ עם המזל".

זהו ספרו התשיעי של יענקלה. מי שהכיר את מהלך חייו יעקוב בנקל, גם בספרו זה, אחר קורותיו כילד שאיבד את משפחתו בשואה, עלה ארצה ואומץ במשפחה אוהבת ביגור, בא לעזרת מלכיה, נישא לרחל, והקים שם את משפחתו וגם את עדר הבקר. גם מכדורי המרצחים מעבר לגבול ניצל. וכשנדמה היה שהנה הוא פוגש את אלת המזל - גילה יום אחד, בשובו מעבודת יומו, שכל שיריו, שהיו טמונים במזוודה מתחת למיטתו, נשרפו בצריף שעלה באש. אבל לא איש כיענקלה, ולא אישה כרחל, יוותרו. משעלו לגולן, למושב בני יהודה, ופתחו פרק חדש בחייהם, פרץ כמעיין המתגבר נהר שיריו, וגם היום, למרות החולי, הוא ממשיך ומעשב, ממשיך וכותב.

נראה שהיום, בגילו (73) ובמחלתו, השירה והחיים חד הם. ולכן "לעשב את החיים" הוא ספר עצוב, כמו החיים. כל האידיאלים אבדו. כל התקוות הכזיבו. נקודות האור של חייו: הקיבוץ, עדר הבקר, הרכיבה על סוסים במרחבי הגליל והגולן - הכל הולך ונעלם, כמו שהוא כותב בשיר "סידור עבודה": "שמוליק עבד במספוא/ מנחם עבד בגן עצי פרי/ עשרים וחמש שנה./ דליה ומושיקו עבדו בגן הירק,/ התחילו כמעט ביחד./ חנקה ובלה בלול/ ואיזה עבדה באינקובטור./ למעלה מארבעים שנה./ מנחם, במבט לאחור, שמח/ שבלה לא זכתה לראות את השינויים,/ את הרפת שמכרו לסוחר מן המרכז/ ואת עקירת גן עצי הפרי./ גדליה, מראשוני הקיבוץ, נמצא תלוי בחדר השינה,/ שלושה ימים איש לא ראה אותו./ על השולחן, בסלון, נמצא מכתב,/ בו מודיע לו מנכ"ל הקיבוץ על פיטוריו,/ חודש מראש, על-פי החוק./ והוא בן 73".

ולא נסיים בלי נקודת אור - אהבת יעקב לרחל - בשיר "מה שנשאר": "...שימי ידך על כתפי, אני אחבק את מותנך/ בחוזקה, בקִרבה, בתשוקה, להוביל אותך כך/ אל מחוזות העבר./ מה שנשאר זו מילה, אולי מחרוזת מילים/ וחיבוק אחר ארוך, ארוך, אחד כזה שלא נגמר/ כמו היה זה חיבוק אחרון".