הוא אדם לגמרי לא רגיל, פיטר רגיל (67), וגם אמן לא רגיל - בקיבוץ שבעבר, לפחות, היה לא רגיל גם כן. בשנת 1971 הגיע ארצה לראשונה מארצות הברית, מברוקלין, שבה נולד להורים יוצאי מזרח אירופה. רק במשך תקופה קצרה מילא אחר ציפיותיהם ולמד (ספרנות) באוניברסיטה, בטרם פרש לדרך משלו - עוף אחר, נשמה חופשית, אוטודידקט. את שנות הסיקסטיז העליזות עשה בקליפורניה, שם אימץ בהתלהבות את המסר הסוציאליסטי, את רוח העשייה והנתינה ללא תמורה, ואת הקלת הראש בחומר וברכוש.

ב-1980 עלה ארצה, והלך ללמוד באולפן של נצר-סרני. כשסיים, יצא משם עם עברית, שהוא חושב שיש עוד מה לשפר בה, ועם בת זוג, עופרה סבלדי, שהיתה מורתו, ואין מה לשפר בה. "הוא לא היה מהתלמידים השקדניים", זוכרת עופרה, "המחברות שלו היו מלאות בעיקר בציורים שצייר במהלך השיעור". חצי שנה מתום האולפן עוד נשאר בנצר-סרני, לבקשת עובדי המשתלה, שהוקירו את חריצותו ומסירותו. אז הבשיל הקשר עם עופרה לרומן. "כמי שגדלה בחברה סגורה, עם כללים מוכתבים מראש, משכו אותי היצירתיות, המקוריות והנון-קונפורמיזם שלו", היא מתרצת. "פעם ארגן באולפן הפגנה נגד השימוש ב'פליט' להשמדת זבובים, כי זה חומר רעיל. כבר אז היתה לו חשיבה אקולוגית".

יחד הם הלכו לקיבוץ גזר - "התאים לו אורח החיים הפשוט והזרוק" - וכשעופרה השתלבה בממסד המקומי, ומילאה בו תפקידים שונים, היה הוא חצרן, תברואן, מסגר, איש חינוך, טבח ומרכז המטבח, "ובכל התפקידים האלה באו לביטוי היצירתיות ומקוריות המחשבה שלו: לעולם לא ללכת בתלם, תמיד לחקור, לחפש, לחשוב על מהות העשייה, והאם וכיצד ניתן לשפר ולייעל". גם לחיי החברה והתרבות שמח לתרום מכישוריו: בהכנת אוכל לאירועים, בנגינה, בהופעה, וכשמשהו הכעיס אותו - בפרסום חוברת סטירית, אנטי-ממסדית, שלא הוסיפה לו אוהדים בקרב החברים.

שבר כואב חל ביום ש"הקיבוץ נגמר, ועבר מסוציאליזם לקפיטליזם", כדברי פיטר, שנמנה עם עשרת האחוזים שהצביעו נגד ההפרטה וההתחדשות בגזר. "זה עצוב נורא, מה שקרה", הוא אומר היום בהשלמה יגעה, "מכה קשה, טרגדיה גדולה, ולא רק מקומית, אלא אוניברסלית. כל עוד הקיבוץ חי, הוא היה המחשה לכך שיש חיים ועתיד לסוציאליזם. הוא היה השראה לצעירים בכל העולם, אחרי שהתבררה האמת על הסוציאליזם ברוסיה. עכשיו, כשהקיבוץ מת, הלכה גם ההשראה הסוציאליסטית. מה נשאר מהחלום? זה עצוב מאוד".

לו, לפיטר, נשארה, לפחות, האמנות. כבר בנצר-סרני קיבל "ימי אמנות", ובהמשך גם בגזר ("שמימש, ברובם, על חשבון המשפחה, כשאני מטפלת בארבעת הילדים שלנו", צוחקת עופרה). הוא התחיל בציור - בארצות הברית, שנה לפני עלייתו, הוציא לאור ספר ילדים שכתב ואייר, "חזרתו של הגולם", גרסה למעשייה היידית, שגיבוריה חוצנים מהחלל.
אחר כך כבשה אותו הנגינה - הוא היה צ'לן בתזמורת הקאמרית הקיבוצית, אל החצוצרה והגיטרה הוא מתפנה לעיתים רחוקות, והיום הוא מנגן על ויולה - ואז בא תור הפיסול, בברזל ובעץ, שלכבודו התכנסנו הפעם, ובגללו בית המשפחה, והמדשאה הצמודה, נראים כמו חצר הגרוטאות של מלכה האס.

"הבלגן הוא חלק מאמצעי ההשראה שלו", נאנחת עופרה. "כל עוד פעלו בקיבוץ הענפים והמוסדות המשותפים - חדר אוכל, מטבח, מכבסה, מסגרייה - והיו מבנים פנויים ושטחים פתוחים, היה לפיטר היכן ליצור. כשהכל הופרט, חדר האוכל והמטבח הושכרו, ועל כל מבנה, אפילו נטוש, צריך לשלם תמורת השימוש - הוא העביר את הפעילות לבית שלנו ולסביבתו, והבלגן חוגג. הוא אספן בלתי-נלאה. כשצייר, התמלא הבית בערימות של דפים. כשעבר לפיסול בברזל, כל הדשא התכסה בגרוטאות, עד שאזל כל הברזל בחצר הקיבוץ, וכשהתחיל לעבוד גם בעץ, נוספו ערימות של קרשים ולוחות מהנגרייה. לא פעם הוקרבה המרפסת הביתית לטובת עבודת היצירה, ורק מחאת בני המשפחה אפשרה את פינוי השולחן שבמרפסת, לטובת ארוחה משפחתית".

מילא בני המשפחה, אבל השכנים, גם להם יש טרוניות על המפגע האסתטי, וחמור מזה - על סכנת נחשים. "אני עובד על פתרון למצב", מבטיח פיטר.

למראה הפסלים - שמוצגים כעת בתערוכה "גרוטארט" ב"בית אשכול פיס" שבבית-חשמונאי - נפער הפה ב"ואוו" גדול של תדהמה: מהי ההגדרה שתתאים להם? לאיזה זרם או סגנון לשייך אותם? פיטר נחלץ להציע: "קוביסטי, מיתולוגי, מופשט, הומוריסטי, מונומנטלי, קינטי, דקורטיבי, פסולת", ובשתי מילים: "דיסלקטי אקלקטי".

פסל סוציאליסט מוכר פסלים?
פיטר רגיל: "עד עכשיו לא ניסיתי למכור. יש כמה אנשים ואוספים פרטיים, שאני נותן או משאיל להם פסלים, אבל בעקבות התערוכה אני מתכוון ומקווה ליצור קשרים עם סוכנים, אספנים, מוזיאונים, גלריות, שייצגו אותי, גם בחו"ל. אני גם מתכוון לעשות רפרודוקציות מהפסלים, ולמכור".

בקיצור, תהפוך לקפיטליסט.
"לא, זה רק כדי להתפרנס".

גם לעתיד הרחוק מע