הגלריה החדשה, הקרויה "hc editions", שתיחנך ברביעי השבוע (27.10) בקיבוץ הסוללים, תהיה (על פי מראה עיניו של החתום מעלה) היפה והמושקעת בגלריות הקיבוציות. 400 מ"ר של רצפה מצופה בפרקט דמוי עץ, תקרה תעשייתית גבוהה ומקושתת, קירות משוחים בגוון אפור-עכבר, ותאורה מקצועית משובחת - כל אלה יתרמו רבות לתערוכות המתחלפות שיוצגו שם.

אבל לא רק החזות החיצונית והפנימית יבדלו את המקום, בו הושקעו יותר מ-500 אלף ש"ח, משאר משכנות האמנות בקיבוצים (למעט המוזיאונים הגדולים של עין-חרוד והזורע). גם אופי העבודות שייתלו על הקירות הנדיבים יהיה שונה מהמקובל בגלריות הוותיקות יותר. בגלריה יוצגו רק הדפסים שנעשו במקום על פי האורגינלים של ציירים וצלמים ישראליים, בעזרת מצלמה סורקת ומדפסת ענק משוכללת. שוחרי האמנות יוכלו לרכוש את הבדים והניירות במחירים נוחים, ודאי זולים בהרבה מאלה המקוריים, וגם הגולשים באתר הגלריה מכל רחבי העולם יוכלו לרכוש את ההדפסים האיכותיים.

מאחורי היזמות האמנותית-מסחרית, שהתמקמה בחלל נטוש של המפעל הקיבוצי שנסגר "לינרו", עומד בחור צעיר בשם אוֹרי שדה. אורי (31), יליד נהריה שעבר עם הוריו לשכונת ההרחבה של הסוללים לפני כעשר שנים - החליט להמר בגדול על שוק ההדפס האמנותי המתפתח, ולפתוח מקום שיחקה את האוריגינל תוך שימוש בטכנולוגיה המתקדמת ביותר בעולם. מלבדו יש עוד שלושה מדפיסים בארץ שמגיעים לרמה דומה, אבל באזור הצפון הוא היחיד.

בתערוכת הפתיחה, שאצר הצלם דניאל זריהן מקיבוץ דגניה ב', מציגים אסתי שדה - אמו של אורי וציירת מוכשרת בזכות עצמה, אגנש פריד (ציור), גלעד בן שץ (צלם) וזריהן עצמו, שמתגלה כאן במלוא כישרונו ועינו החדה. על השאלה מדוע קרא לגלריה/בית ההדפס בשם הלועזי hc, מספק שדה הסבר מקורי: "סבא שלי, שנפטר לפני שנים רבות, נקרא חיים כהן. הוא התגורר ברומניה והיה בעל חנות. כשהחלו ההתנכלויות ליהודים מצד הנאצים ומשתפי הפעולה הרומנים, היו השוטרים מסירים את השלט 'חיים כהן', והוא היה מחזיר אותו למקומו. החלטתי לקרוא למקום בראשי התיבות של שם סבי, תוך הבטחה שאת השלט הזה - איש כבר לא יוריד".

יש אפשרות קיום לגלריה להדפס בקיבוץ בפריפריה, עם השקעה כה גדולה?
אורי שדה: "לא רק אתה שואל. מרבית האנשים יחשבו שזה על סף ההזוי. הרי מדובר במשהו שלא היה קיים קודם לכן באזור, וכמעט שלא בארץ. אני חושב שיש פה פוטנציאל גדול ולא-מנוצל. חיפשתי מקום באזור הצפון להקים בו את העסק, אבל תמיד חזרתי לכאן, לקיבוץ הסוללים. התברר שאנחנו מצויים על צומת דרכים מרכזי, קרוב לערי הצפון ומרחק שעה מתל אביב, ואין בעיה להגיע אלינו כדי לראות, לקנות, או להציג".

כיצד נולד המיזם הזה, שנחשב להייטק של עולם ההדפס האמנותי?
"כמעט מכורח. אמי היא ציירת שהציגה כבר בארץ ובאירופה. כאמנים רבים אחרים, התקשתה להיפרד מציורים אורגינליים שהוצגו לפני מבקרים בתערוכות. מצד אחד הפסידה כסף היות שלא רצתה למכור, ומאידך רצתה לממן את עלות הציורים שבדרך, על ידי מכירה. כך הגענו להחלטה ליצור הדפסים חתומים שלה, שעלותם תהיה כשליש מהמקור, ולמוכרם למעוניינים. מה אומר לך - התוצאות היו כל כך מזעזעות ומביכות, שהתביישנו אפילו לתמחר אותן. החלטנו ללכת על הטוב ביותר ולהפיק הדפסים בשיטת digi graphie של אפסון, עבור אמי וגם לאמנים אחרים. היום אתה יכול לרכוש הדפס גדול או קטן שזהה למקור כמעט ב-100%, חתום על ידי האמן ונושא תעודה בינלאומית שמעידה על השימוש בטכנולוגיה הזו. הכוונה היא ליצור עד עשרים-שלושים העתקים מכל ציור או צילום של אמן, ולמכור אותם בארץ ובאירופה. בעתיד הקרוב גם נעלה לרשת, עם אתר אינטרנט".

ומדוע החלטת להפוך את המקום, בו אתה סורק את העבודות ומדפיס אותן, לגלריית אמנות פעילה?
"כי לא רציתי להיות בעל חנות או מעבדה. אני בא מאהבת האמנות לא פחות מאשר מאהבת הצד המסחרי שבדבר. בארץ פחות מקובל להיכנס לגלריות של הדפסים, אבל באירופה ובארצות הברית זה קיים, והרבה. אנשים רוכשים אמנות מבלי לרושש את הכיס. הדפס ממוצע, וזה משתנה בגלל הגודל או ערך הציור או הצילום, מגיע בממוצע למחיר של בערך 2,000 עד 5,000 ש"ח".

עוד אנחנו מדברים ואסתי שדה, הציירת והאם, נכנסת לגלריה. שדה נוהגת לצייר ים, צומח ודומם, בסגנון פיגורטיבי ולעיתים סימבולי. ציור שלה, בשם "החופש", שהוקדש לחטופים אלדד רגב ואודי גולדווסר ז"ל, נמכר במכירה פומבית והכנסותיו הוקדשו לפעילות העמותה שהוקמה בזמנו לשם החזרתם ארצה במסגרת חילופי שבויים.
גם כרטיסי הברכה שחילקה קרנית גולדווסר במסגרת מפגשיה בחו"ל נשאו את הציור, בו נפגשים שמים ומים ושחף מרחף ביניהם. אסתי הציגה ב"גלריה עמליה ארבל" בתל-אביב, בגלריה "על המים" ברעננה, בחיפה ובחו"ל. "מה שקורה כאן זה חלומו של כל אמן", היא אומרת