"מאה שנות קיבוץ" יבואו לידי ביטוי חזותי גם בפסטיבל "עין יהודית לקולנוע יהודי", שייפתח בתאריך 10 באוקטובר באשקלון. במהלך הפסטיבל יוקרנו שמונים סרטים מרחבי העולם, שרובם ככולם יתמקדו בנושאים שונים מהעולם היהודי, החדש והישן. ב-14.10 יתקיים במהלך היום מרתון שיוקדש לסרטים מרחבי תבל העוסקים בקיבוץ, בעבר ובהווה, ובערב תופיע להקת "האירוסים" מבית-אלפא, ויוקרנו שני סרטים ("סרטי קצוות", מכנה אותם קסטל) - אחד משנת 1938 על דגניה, ואחד משנת 2010, על עין-צורים.

את הפסטיבל, שזוהי לו שנתו השביעית, יזמו גדי קסטל (נצר-סרני) ושותפו עודד גיא. קסטל מכהן כמנהלו האמנותי. הזיקה הקיבוצית תבוא בו לידי ביטוי באמצעות כמה יצירות קולנועיות, חלקן ידועות וחלקן חדשות לחלוטין.

"הקיבוץ חוגג מאה" הוא שם סרטו של האיטלקי קלאודיו פאליארה, שנעשה עבור הטלוויזיה האיטלקית הממלכתית. הסרט, שצולם בידי הישראלי הלל נוה, בוחן את הליך ההפרטה בקיבוצים בנימה אוהדת וחמה.

הסרט התיעודי "חיים אחרים", של הנס יאן פוכשטיין, גרמניה, מביא את סיפור מסע קליטתם של יתומי מלחמה שהובאו מגרמניה לארץ על ידי ארגונים ציוניים בשנת 1939. הסרט מתעד את הקושי בקליטת הילדים ואת ההתערות בקיבוץ, שהפך לביתם היחיד והמגונן. מקבוצה זו יצאו מקימי קיבוץ מעגן-מיכאל.

איש הקולנוע הבריטי, לזר דאנר, יצר בשנת 1938 את סרטו "יום בדגניה", שהציג, ברבע שעה, תמונות מחייו של הקיבוץ הראשון, תוך קריאות התפעלות והערצה לחיים האידיאליים שעדיין התקיימו בו. המגבית המאוחדת הפיקה את סרט התעמולה, וניתן להבין מדוע. היה זה הסרט הראשון שצולם בצבע בישראל.

ולימינו אנו: סרטו התיעודי של גולן רייז, "פרלמנט ארוחת הבוקר", מציג את הנעשה בחדר האוכל הריק של קיבוץ עין-צורים, בו נפגשים מדי בוקר כמה מהחברים הוותיקים. בקיבוץ, שבו הכל כבר מופרט, הם מנהלים פרלמנט הדן בכובד ראש בפוליטיקה פנימית, ברכילות צהובה, בחקלאות ובחגיגות השישים למשק. כשהמזכירות ואסיפת החברים מחליטים להפסיק את ארוחת הבוקר בחדר האוכל - יוצאים החברים למאבק חסר פשרות על עמוד התווך הקיבוצי האחרון שנותר להם. הסרט זכה בפרס שני בפסטיבל לסרטים דוקומנטריים, "דוקאביב".

"להיות או לחדול" נעשה בשנת 1991 על ידי תמרה מוטל, בשיתוף ארכיון חצרים. הסרט מנציח את העשור הראשון של הקיבוץ הדרומי, שנים שעמדו בסימן של "להיות או לחדול". עיקשותם של המייסדים השתלמה, ובעת יצירת הסרט מדובר ביישוב חזק ומבוסס, שממשיך לשמר את הצביון השיתופי עד ימינו.

"יד חנה" הוא סרט הונגרי שמתאר את הקיבוץ הקומוניסטי, משנת 1950 ועד ימינו. המייסדים, ממוצא הונגרי, נשארו נאמנים לברית המועצות ולמדיניותה. הם דגלו בשוויון מוחלט בכל תחומי החיים. כאשר החל תהליך ההפרטה, הפך הקיבוץ ליישוב קהילתי. הסרט בודק את המעבר מחברה קולקטיבית שוויונית לחברה רגילה.

גם קיבוץ העוגן זכה לסרט תיעודי משלו: "עוגן בקרקע", שהופק ובוים על ידי גדי קסטל.
הסרט מבוסס על שלושים שנה בהן תועד הקיבוץ במצלמה של 16 מ"מ. מרכזו מוקדש לעלייה על הקרקע בסגנון "חומה ומגדל" - כפי שנדרש על פי חוקי המנדט הבריטי.

"הסרטים האלה", אומר גדי קסטל, "נבחרו מתוך תריסר שעסקו בנושא הקיבוץ, אבל חלקם חזרו על נושאים דומים ולא נראה לנו מתאים להציגם - הן עקב הכפילות, והן משום שכבר הוקרנו במקומות אחרים, ואנו מעדיפים את הבכורה".

מבחינתך האישית, הזווית הקיבוצית בקולנוע אינה זרה לך.
"אכן, ההיסטוריה הקולנועית שלי כוללת המון שנות קיבוץ - עוד מימי 'ערוץ לקיבוץ', שבו שימשתי כעורך ובמאי. ביימתי רבות מכתבות המגזין, כמו גם עשרות סרטים עבור ברית התנועה הקיבוצית, התק"ם, הקיבוץ-הארצי ומפ"ם. גם לקיבוצי, נצר-סרני, הפקתי וביימתי סרטים ומגזינים רבים. אחד מהסרטים שלי, 'קיבוץ 2000', זכה בפרס ראשון בתחרות הסרט התיעודי הישראלי בשנת 1986".

בתוך ההכנות לחלק הקיבוצי בפסטיבל הנוכחי, האם נתקלת באוצרות קולנועיים נוספים?
"במהלך חיפוש ואיסוף החומר מצאתי חומרים תיעודיים מרתקים על קיבוצים, אבל לא היו לי אופציה וזכויות להשתמש בהם ולערוך אותם לכדי סרט".