הכוכב ממשיך לזרוח
כרמל אקמן מברעם, שפרצה ב"כוכב נולד", משתלבת בפרויקטים מוזיקליים בדרך לקריירה של זמרת

בטקס יום הזיכרון, בבית הקברות של קיבוצה, ברעם, "נתגלתה" כרמל אקמן. היא היתה אז בכיתה י', שני החבר'ה שהיו אמורים לבצע את "הליכה לקיסריה" פישלו, והיא הוזעקה להציל. "זו היתה הופעת הבכורה שלי", צוחקת כרמל (22). עד אז, וכבר מכיתה ב', היתה מרוכזת בעיקר בכינור.

אחרי מופע הבכורה ההוא, בבית הקברות, הבינה כרמל שיותר קל לשיר מלנגן בכינור, וגם המחמאות מורעפות בשפע, ואז לקחה כמה שיעורים בפיתוח קול, במסגרת בית הספר, אבל תו לא. הפריצה הגדולה היתה, כזכור, ב"כוכב נולד", לפני שנתיים. הקהל אהב את השירה הצלולה, המדויקת, שיצאה מגופה הדקיק. "הייתי חיילת, האקס שלי רשם אותי לאודישנים המוקדמים, ומפה לשם, הגעתי לגמר, למקום השלישי. התחרות היתה חוויה מתישה, אבל בהחלט טובה וחשובה. אחרי הזכייה, במשך חצי שנה, הופענו בארץ, שלישיית הגמר, וכך הצלחתי לחסוך קצת כסף כדי להתחיל בדרך עצמאית משלי, כשהיעד הוא יוצרת מבצעת".

עד שתגיע לשם, היא ממשיכה להשתפשף, לצבור ניסיון מקצועי ולהשתלב בפרויקטים שונים. אחד מהם, הנמצא בשלבי עבודה מתקדמים, הוא מופע של שירי קאנטרי - שלמה גרוניך, כסולן, מלווה בחמש זמרות, כשכרמל תורמת, מלבד את קולה, גם את כינורה. במקביל, היא עובדת על אלבום משירי לאונרד כהן, שתורגמו לעברית בידי עומרי נחום, ומאוד נהנית, גם משום שהחומרים נפלאים, כמובן, וגם משום שיש קיבוצניקים מסביבה: בן רייביץ מהקיבוץ שלה, שמנגן בגיטרה ובפסנתר, וגיא שמאלי מכפר-מסריק, שמפיק.

אז זהו, את בדרך לקריירה של זמרת?
כרמל אקמן: "אני פשוט לא יודעת לעשות משהו אחר".

הצ'לו ואני
ידידיה שליב מקיבוץ הרדוף התאהב בצ'לו, ויחד אתו הצטרף אל התזמורת הקאמרית הקיבוצית

השבחים שהעתירו על הצ'לן ידידיה שליב, לאחר הופעתו, השנה, לראשונה כסולן בקונצרט התזמורת הקאמרית הקיבוצית, חיזקו את נחישותו להמשיך כמוזיקאי, גם כשיהיה גדול. הוא עוד לא. הוא רק בן 17, תלמיד י"ב מהקיבוץ האנתרופוסופי הרדוף, שלא נולד עם צ'לו ביד, ואפילו לא עם תשוקה לוהטת למוזיקה. אלא שלא היתה לו ברירה: "אצלנו בקיבוץ כל הילדים לומדים לנגן, ויש אווירה שמעודדת מוזיקה. האח שלי ניגן בכינור, היה עמוק בקטע, והשפיע על אחותי, שניגנה בפסנתר, ואחר כך עלי. ההורים, שדווקא לא מוזיקליים במיוחד, הציעו שאלמד צ'לו, כדי שנוכל לנגן בשלישייה, אז בגיל תשע התחלתי ללמוד. בסופו של דבר, האח והאחות הפסיקו לנגן, ואני ממשיך".

תשע שנים, שלוש-ארבע שעות, כמעט מדי יום, הוא מיטלטל וחובק את הכלי המגושם הזה, ומתאמן. בכיתה ו' הצטרף לתזמורת בני הקיבוצים, ורק בשנה שעברה העפיל אל אנסמבל הבוגרים של התזמורת. היום המוזיקה הקלאסית היא בדמו, ולמרות שהוא אוהב גם מוזיקה אתנית לסוגיה, וג'ז, "הקלאסית הכי נוגעת". הצבא, הוא כבר יודע, לא יהווה מכשול בדרכו: כמוזיקאי מצטיין, הוא ילמד באקדמיה למוזיקה, ויופיע בהרכבים מוזיקליים צבאיים. ואחר כך? "גם אחרי הצבא אנחנו ממשיכים יחד, הצ'לו ואני".

ידידיה שליב. תשוקה לוהטת למוזיקה (צילום: סיון שדמון)

אמן רב שכבתי
עמית קבסה מקיבוץ מגל, חקלאי בנשמתו, סולל את דרכו אל צמרת האמנות הישראלית

לא רק לכישרון המולד - גם ליד המקרה, ולקשיים בקבלת מרות, יש, כנראה, חלק בהתפתחותו ובהצלחתו של עמית קבסה (33) כצייר. בכיתה י' נזרק מבית הספר - "לא הייתי מסוגל לשבת שתי דקות בשקט. או שנרדמתי, או שהשתוללתי".
לאמנות נחשף לראשונה בבית הספר הניסויי בגבעת-חביבה, בו קובצו פליטי בתי ספר כמותו, מכל הגילים, ולמדו, ועישנו "נובלס", ועשו אמנות. באמצעות מורתו דאז, אסנת בן שלום, התוודע אל הצייר אורי רייזמן, אביה. "אז התייחסתי קצת בזלזול לאמנות שלו, היום אני רואה בו את אבי האמנותי".

כמו בבית הספר, גם בצבא לא עשה חיל, ומאותן סיבות, ולאחר שנתיים כחייל, ושנה נוספת בקיבוץ, ירד לאילת, חי על ספינה, עבר קורס משיטי יאכטות, וחלם להיות ימאי. כשביקש ללמוד ביולוגיה ימית נדרש לעשות בגרות, וכשסוף-סוף השלים אותה, אמר לעצמו: רגע, בעצם אני יכול ללמוד אמנות. הוא התקבל לבצלאל, שהיה לדידו בגדר חלום, ואחרי שנתיים, כצפוי, הועף גם ממנו. אבל האמנות כבר היתה בדמו, ולפיכך יצר קשר עם האמן עופר ללוש, והיה לאסיסטנט הפיסול שלו. "הייתי מביא לו עבודות שלי, כדי שיחווה דעתו, והוא היה יורד עלי. זו היתה הדינמיקה בינינו".

בגיל 28 חזר לקיבוץ, התמסר לציור ולפיסול, ולפרנסתו עבד בכל מה שאפשר. למשל: בניקוי בריכות שחייה פרטיות. היום, נשוי ואבא טרי, הוא עסוק רוב שעות היום בסטודיו שלו, עובד במקביל על רישום של מודליסטית, על ציור ענק של ארבעה מטרים, על יציקת פסלי בטון ופיסול בגבס