"אני אדם בעל הרגלים די קבועים. כל יום אני אוכל אותו הדבר. סדר היום שלי די קבוע. אבל אני מוצא תמיד את המיוחד שבתוך הרגיל. גם בציור אני מנסה למצוא את המיוחד שברגיל - מקום שבו השגרה ומצב הרוח מייצרים מציאות חדשה, שמקבילה לחיים, אבל היא לא החיים. איני מנסה לחקות את המציאות, אלא להתבונן בה ולמצוא את המיוחד". כך כותב האמן הצעיר בועז לוונטל על ציוריו הפיגורטיביים, זעירי הממדים, שנתלו על קירות הגלריה בקיבוץ לוחמי-הגטאות.

ואכן, עדותו הקרובה של לוונטל הולמת את הציורים, שלמראית עין חטופה נראים מוכרים ולעוסים עד דק בתולדות הציור והצילום (ספל משקה, דיוקן עצמי, בקבוק, נייר טישו קמוט), ובמבט שני-שלישי צופנים בקרבם מגע יד שונה, מסתורי משהו, ההופך אותם לאנושיים למרות היותם דוממים. ניכר בציוריו של לוונטל, שזכו לשם המכליל "דומם", שנעשו תוך מחקר עומק ורצון להימנע מריאליזם שבא לשעתק את המציאות. לצד לימודיו ב"בצלאל" (2010-2007) למד לוונטל אצל הצייר והמאייר אמנון דוד ער, שבניגוד לאסכולת ישראל הירשברג (הדוגלת בציור המתאר את המציאות באופן צילומי ומדויק) מעניק לדוממים ולדיוקנים שלו ערך מוסף של צבע וקו אישיים וחמים.

בצד ההנאה מהתערוכה בלוחמי-הגטאות, אותה אצר יורי כץ, זומנה לי גם אכזבה מסוימת לנוכח קוטנם של הציורים. תלייתם על הקירות הלבנים הפכה אותם למעין "בולים", ורמזה על הפוטנציאל שעשוי היה להיות בהם, אם היו גדולים בהרבה. התרשמתי שהדבר לא פגע בהתבוננות של מבקרים אחרים בתערוכה. למרות הסתייגות אישית זו, מדובר בגוף עבודות יפה, צנוע באופיו, שמסמן הבטחה של אמן צעיר.

התערוכה תינעל בסוף ספטמבר.