"קיבוץ דגניה א' ביקש לערוך מחקר על מאה שנותיו", מספר מוקי צור, כותב הספר "לא בעבים מעל", שיצא בימים אלה ומציין 100 שנים לדגניה, הקיבוץ הראשון. "תחילה פנה אל ההיסטוריון של התנועה הקיבוצית, הנרי ניר, וכשזה פרש מהיוזמה, מטעמי בריאות - פנה אלי. חשבתי כי יקל עלי לכתוב על שנותיו הראשונות של הקיבוץ (גם בכך טעיתי...), אך הרי צריך לפרוש משהו מכל השנים. עיינתי בארכיון המיוחד של דגניה, על מסמכיו, על צילומיו, על האוטוביוגרפיות שהוקלטו בו, ראיינתי הרבה חברים באופן אישי ובקבוצות. זה אמנם ספר מחקרי, החתום בתפישותיי ובחיפושי דרכי - אך הוא עשיר במסמכים שלא כולם מאשרים את הנחותיי, והמסמכים והצילומים מדברים בעד עצמם.

"הבחירה היתה קשה. רציתי להביא מגוון משקף. יש מי שידע לכתוב את הדברים ויש מי שחי אותם, ואין ברירה אלא להפוך את הראשונים לדוברי החבורה. אין זה מפחית את תחושתם של דורות מחברי דגניה ובניו, שהספר אינו מה שציפו, שהרי הסיפור התרחש במשך שנים רבות, מימי אום ג'וני ועד השינוי שחל בשנים האחרונות.

"הספר מדבר בהרבה לשונות. הוא נוגע בהרבה פרשות שאין עליהן הסכמה מלאה. קבוצת חברי דגניה ליוותה את המחקר בחרדה גדולה, ולעיתים תוך ביקורת. הם מנעו אותי מהרבה שגיאות ושיפרו לא-מעט את הכתוב, ובכל זאת, האחריות על הספר מוטלת עלי. עם כל הביקורת על הספר במהלך עשייתו - הם נתנו בי אמון, ואין לי אלא להודות להם. נעמי מורג, מעצבת הספר, הפכה אותו, לטעמי, לפנינה. הציורים של נחום גוטמן, אהרון גלעדי ודני קרוון, יחד עם הצילומים מכל השנים, נותנים תמונה מיוחדת.

"הצעירים שאלו אם הספר הבא על דגניה ייכתב ככרך ב' או כסיפור חדש... ובחגיגות המאה צריך תמיד לזכור כי התלם הארוך של דגניה קיים גם בזכות הפתיחות, וגם כפרי של הנאמנות. בשבילי הוא תחנה בדרך לכל השואפים לחידוש ולתיקון חברתי, לגילוי האדם, לחיפוש יהודי, כאן על פני האדמה, לא בעבים מעל, כמו שאמרה המשוררת רחל".

האם תהיה דגניה כקריניצה
להלן קטע מתוך הספר:

בעצם ימי התוהו ובוהו ברחבי רוסיה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, הוחלט במפלגת "הפועל הצעיר" לשלוח שליח מיוחד לרוסיה, לחפש את העם היהודי. בקרב מנהיגי המפלגה היתה מבוכה. יוסף בוסל, החלוץ והמנוע של דגניה, סירב לנסוע. לדעתו, המערכה תוכרע כאן.

בתוך המבוכה קמה מרים ברץ והציעה כי בעלה, יוסף, יהיה השליח. לה וליוסף היו כבר שני ילדים והיא היתה בהיריון, אך היתה ידועה בהתלהבותה ובהכרעות שאהבה לקחת על עצמה.

מחופש לשבוי ארמני נסע יוסף ברץ לתורכיה במסע הרפתקני בלתי-אפשרי, ומשם עשה, בדרך לא דרך, את דרכו אל הסיוט הרוסי של אותם ימים. כשעבר ברחובות נובורוסיסק, הוא מספר, "ראיתי שלט על אחת החנויות: 'משרד תעמולה לרעיון הקואופרציה'. נכנסתי וביקשתי לעיין באחד הספרים. בעלת החנות הבחינה בי שאינני מן המקום, ובזהירות שאלה אותי על זהותי. כששמעה שאני מפלשתינה, מירושלים, הזעיקה את חבריה בקולי קולות: 'בא קואופרטור מירושלים'. מיד הקיפוני זקנים וצעירים, נלהבים לרעיון הקואופרציה, ותבעו ממני לספר על דגניה".

יוסף ברץ היה נציגו של קיבוץ דגניה בן התשע. המפגש בין דגניה לבין חולמי הקואופרציה ברוסיה המוכה היה מרגש. בין מארחיו היו מייסדי קריניצה, קומונה בת 25 שנים. הם הזדקנו ותהו על המשך הדרך. אנשי הקואופרציה הגישו ליוסף ספר שנכתב על קריניצה, הקואופרטיב השיתופי, במלאות לו 25 שנה. ברץ נמשך אחרי ראייתם הצלולה של ותיקי הקומונה הזקנה. הם עשו את חשבון נפשה וניתחו דברים בפרספקטיבה. כשנפרד מהם אמר לו אחד הנוכחים, כשהוא לוחץ את ידו: "הלוואי וגורלכם יהיה טוב משלנו". הוא דיבר על הזדקנות המייסדים ועל אי-יכולתה של הקומונה להעביר את המסר לבניה.
ברץ הביא את הספר ארצה. כל הדרך שמר עליו, בכל המצבים הנוראים שעבר על מנת לחזור הביתה. הוא ידע למי צריך לתת אותו: ליוסף בוסל. הוא הרי זה שמנווט את העניינים בדגניה. הוא זה שצריך לדעת שיש אפשרות שקומונה יכולה להתקיים במשך דור. שיש בה זקנים, שהיא איננה רק גחמה של צעירים. הוא גם צריך לדעת מה עלול לפרק את הניסיון. ספר קריניצה יהיה יקר לו, ודרישת השלום חשובה.

בהיות ברץ מתקרב ארצה, התעכב לכמה ימים בבירות, כי היה צריך לטפל במשפחה שחלתה ונלחמה על חייה. כשהתקרב לעמק הירדן סיפרו לו שבאותו יום טבע בוסל בכינרת. ברץ הגיע אל קבוצה מיותמת מהאיש שהנחה אותה. לא היה לו למי למסור את הספר.

עם זאת, השאלה שכאבה היתה, כנראה: האם תהיה דגניה כקריניצה? האם תגיע לספר המאה? היום אנו יודעים את התשובה. מאה שנה מאז עלייתה של הקבוצה החדרתית על הקרקע באום-ג'וני - יש פרספקטיבה וגם בגרות. אך מה עשו אלה לרעיון הקומונה?