בספר אחד, קטן פשוט ומקסים (מרבים שכתבה, לילדים ולמבוגרים, ורובם יצאו אחר מותה), הטביעה פניה ברגשטיין חותם על ספרות הילדים בארץ, ועל ילדותנו, והפכה לקלאסיקה. דורות של הורים הקריאו, ומקריאים או מדקלמים לילדיהם גם היום, את החרוזים התמימים, הקצרים, הקצביים, מהווי הטבע והקיבוץ: ניסע אל השדה, פרפר נחמד, טלה קטן, אימא הדוגרת, האוטו שלנו - כולם מתוך "ניסע אל השדה". ומה שעשו, למשל, א' שפארד ל"פו הדב", ושמוליק כץ לספרים "דירה להשכיר" ולחסמב"ה - עשתה המאיירת מיכל אפרת לספרה של פניה: העניקה תואר ודמות אלמותיים לנושאי השירים, והטקסט והאיור היו לאחד, נוטפים טללי ילדות ישראלית.

פניה ברגשטיין, ילידת פולין (1908), הגיעה לגבת ב-1930, עם בעלה, ארקה ויינר, ועם שליטה יפה בשפה העברית, שרכשה מאביה. לא בריאה הגיעה, ומחמת מחלת הלב שנתגלתה בה בנעוריה, היתה תקופות ארוכות רתוקה בקיבוץ גבת למיטתה.

שפרה בן צבי, חברת גבת - שהיתה בת חמש כשפניה נפטרה, והיום פעילה בהנצחת חייה ויצירתה - זוכרת "אישה בכיסא גלגלים, לבושה לבן ומאירת פנים. אחותי הגדולה מספרת, שהיתה נותנת לה סוכריות. לפניה היה בן יחיד, גרשון, שנהרג במלחמת ששת הימים, אבל היא ראתה בכל ילדי גבת את ילדיה. גדלנו על הסיפורים והשירים שלה, ואני הרגשתי שכל שיר וסיפור נכתבו עלי אישית. היא היתה נערצת בגבת ובסביבה. כמה משפחות הגיעו לגבת בעקבותיה".

בתקופות הטובות, עבדה פניה בחינוך, באריזת ענבים, עסקה בתרבות, ואפילו ייצגה את הקיבוץ בוועידות התנועה וההסתדרות. חמש שנותיה האחרונות עברו עליה בבית החולים, משם כתבה מכתבים מלאי אהבה לקיבוץ. בשנת 1950, בת 42 בלבד, נפטרה.

מיכל אפרת (84) לא זכתה להכיר את פניה. היא הגיעה ארצה שנה טרם מותה, בוגרת לימודי גרפיקה, ניצולת שואה מצ'כוסלובקיה, והצטרפה לגבעת-חיים (היום היא במאוחד). היה זה דן גלברט מאלונים, שהמליץ למנחם דורמן, מהוצאת "הקיבוץ המאוחד", לתת הזדמנות לעולה החדשה, ולהפקיד בידיה את איור קובץ השירים של פניה, ששלח להוצאה ארקה, בעלה. אפרת, שמעולם לא איירה ספר קודם לכן (היום רשומים לזכותה חמישים ספרים מאוירים), נענתה בשמחה, "וכשהבאתי את הציורים שלי להוצאה", היא מספרת, "רובם רישומי שחור-לבן בציפורן, כי עוד לא הדפיסו באופסט, ורק אחדים בצבעי מים - היו בהוצאה שעיקמו את האף: 'מה זה, ציירת ילדים צ'כים, לא ישראלים', ואני התגוננתי: 'הרי אלה הילדים שאני רואה סביבי יום-יום בקיבוץ שלי'".

בשנת 1952 יצא "ניסע אל השדה" במהדורה ראשונה. שנה אחרי כן קיבלה אפרת "פתק", להגיע לירושלים, לחלוקת פרסים. "חשבתי: איך אני, עולה חדשה, מגיעה לירושלים, ולא נסעתי. אחר כך תלו את התעודה בחנות של ההוצאה, ברחוב אלנבי בתל אביב". כמה וכמה מהדורות נוספות של הספר ראו מאז אור, ובזו של 2002 הוסיפה מיכל צבע לכל רישומי השחור-לבן שבמקור. "פניה היא אחת ויחידה", מסכמת אפרת. "בארבע שורות היא ידעה לתאר עולם שלם".

וכשביקשו ממנה, בחודש שעבר, להגיע לגבת, ולהחיות את האיורים המקוריים של "ניסע אל השדה" בגדול, על גבי יריעות פח מגולוון - "קצת פחדתי" אומרת אפרת, "אבל שמחתי וראיתי בזה כבוד גדול". בעזרת מירב סודאי העתיקה את האיורים על שקפים, שהוקרנו על הפח, ואז רשמה אותם בגיר, וצבעה באקריליק. "זה לקח לי יומיים, אני די מהירה, ויצא דווקא טוב".

התרומה הזאת, של מיכל אפרת, היא עוד מרכיב בפרויקט של שפרה בן צבי, שאיש לא מינה אותה ליזום ולבצע. "פשוט, חשבתי שלא ייתכן שפניה תישכח. לפני ארבע שנים ביקרתי אצל מרים רות מקיבוץ שער-הגולן, אצל אלזה קנטור מחפציבה, שגם היא איירה שירים של פניה, ואצל אבן שושן משדה-נחום, שאצר את כל כתביה, וקיבלתי מהם עידוד וגושפנקה ליוזמה שלי. לפני שנתיים, במלאות מאה להולדתה של פניה, קיימנו ערב ותערוכה לזכרה, עם כל ילדי הקיבוץ של פעם, והיה מרגש עד דמעות. לפני שנה כתבנו על קירות ברחבי הקיבוץ שירים שלה, ויצרנו את 'שביל פניה'. עכשיו האיורים היפים של מיכל אפרת משתלבים בזה. החלום הרחוק שלי הוא להקים כאן מרכז חינוך לגיל הרך ע"ש פניה - ועד אז, אני מתקדמת צעד-צעד".

והחברים שותפים נלהבים?
שפרה בן צבי: "בגבת, כשהחברים לא אומרים כלום, זה כבר נפלא".

בתאריך 25.9 תיפתח תערוכה מיצירותיה של מיכל אפרת. "ניסע אל השדה" - על שם הספר הראשון שאיירה - תוצג במוזיאון "בית אורי ורמי" באשדות-יעקב מאוחד ותכלול ציורים ואיורים שתרמה אפרת לספרים של סופרים רבים: ע.הלל, מיריק שניר ועוד.