התמונות האלה: מחבל הרוג בגבול הלבנון, חיילי צה"ל הרוגים באסון צור, כפרי פלסטיני במחסום ליד ירושלים - שלוש מתוך סדרה שלמה - אמנם צולמו על פי הזמנה לעיתונים ולמגזינים, אבל אינן סקופים מצולמים. תיעוד והנצחה גרפיים של דם, יזע ודמעות, אינם יכולים להיות סקופים בארץ שבה המלחמה היא אורחת של קבע, ובכלל, בסרט הזה כבר היינו כמה פעמים, ואפשר, חלילה, שעוד נהיה.

התמונות האלה הן, לפני הכל, תמונות מחיי קונפליקט מדמם בין עמים: הסבל, הכאב, היציאה לקרב, השיבה ממנו, או לא, השכול. בעזרת המצלמה הרגישה, ומהזווית האישית של הצלם, בועז לניר (מקיבוץ שער-העמקים) - החיתוכים, הדגשים, הקומפוזיציה, משחקי האור-צל והשחור-לבן - הן הופכות למעשה אמנות אוניברסלי.

התמונות צולמו בכל החזיתות - בגדה, בגולן, בעזה, בלבנון, במהלך 15 השנים שבהן שימש לניר צלם שטח. איך עמד, שוב ושוב, במראות ההם? "כשאני מצלם", הוא אומר, "נדחקים כל המחשבות והרגשות לטובת התיעוד. הם מתעוררים, ומכאיבים, רק לאחר מעשה, במהלך הפיתוח וההדפסה. באינתיפאדה הראשונה, כמה ימים לפני פסח, נשלחתי לצלם בעזה. הסיטואציה היתה קשה, רוויית אלימות ודם, וכאלה היו גם התמונות. חזרתי משם לקיבוץ בערב החג, היישר אל שולחנות הסדר הערוכים וציבור החוגגים בחדר האוכל, והרגשתי כמו אחד שחזר מהגיהינום לגן עדן. המצב רוח היה בהתאם, ובכל זאת, מה שעשיתי, כך אני מאמין, היה חשוב. צילום המלחמה וזוועותיה הוא אמירה שצריכה להיאמר ולהישמע".

תערוכת הצילומים של בועז לניר, "אדם לאדם", בגלריה לאמנות בגן-שמואל (אוצרת: דורית טלמון. 13 באוגוסט - 4 בספטמבר) היא בסימן ארבעים שנה לנשכחת מכל המלחמות, מלחמת ההתשה, אבל התמונות הן תמונת חיינו, גם לפניה, גם אחריה.