הספר שהוציאה עופרי לנסקי (28), שעיצובו אלבומי ותוכנו קיבוצי, לא יחולק לחברים לרגל מאה שנות קיבוץ. סביר גם להניח כי מעטים בלבד יעלעלו בדפיו, יקראו את הטקסטים ויצפו בתצלומים, וגם אלה, ככל הנראה, יהיו מקורביה של עופרי ומבקרי תערוכת הסיום של בית הספר לעיצוב "גורן" שבמכללת יזרעאל. מדובר, ככלות הכל, באלבום כישלון ולא באלבום ניצחון. כישלון הקיבוץ המשתנה, אכזבת החברים מתל יוסף המתחדש, העמדות הסותרות של ההורים לגבי השינוי, עזיבת בת המשק (עופרי עצמה) עוד לפני השלמת חוק לימודיה הגבוהים - כל אלה באים לידי ביטוי מכמיר לב בספר "מאיפה באתי ולאן אלך", שנוצר כעבודת הגמר של עופרי בתחום העיצוב הגרפי.

הספר/אלבום מעוצב כמסע פיזי ונפשי בין "חורבות" תל-יוסף הישן והטוב - חדר אוכל עזוב, בריכה נטושה, בית תרבות זנוח, חדרי נעורים בלים מזוקן - לבין "קורבנות" רשת הביטחון ומתי המעט שמברכים על המוגמר. הקוראים פוסעים בעקבות המסלול שמתווה עופרי, מנקודת מפגש אחת לשנייה, כשנופי הקיבוץ המשתנים סוגרים על טקסט המתייחס אליהם. בין לבין, מתראיינים חברים, בני גילים שונים, אודות המהפך שהתחולל בחייהם.

"אני זוכרת שבאמצע השירות הצבאי שלי קיבלתי הוראה שאני צריכה לפתוח חשבון בנק ולעדכן את הצבא להעביר את המשכורת לבנק ולא לקיבוץ", כותבת עופרי במונולוג הפתיחה. "אני זוכרת במעורפל שזה היה מין 'שוק' כזה, ולא היה ברור מה קורה ולאן זה הולך. היה נראה שכולם בעד, והיתה אווירה כאילו טובה, ושדברים הולכים להשתנות לטובה. רק אבא שלי, כל הזמן, מהצד, הביע מרמור כזה והיה מאוכזב מכל הדבר הזה. אימא כן היתה בעד, והיה מין בלבול כזה בבית - מה טוב, ומה לא טוב".

המקומות העזובים בקיבוץ
עופרי חוזרת לשנת 2000, עם תחילת השינוי בתל-יוסף - שינוי שהחל כהבטחה (בעיני החיילת שהיתה אז) והידרדר לאכזבה גדולה (בעיני הסטודנטית שהפכה להיות). "ברגע שהכניסו הנהלה מבחוץ", היא ממשיכה לתאר בכתב את שהתרחש, "זה התחיל להידרדר, כי לאנשים מבחוץ באמת לא אכפת מהמון דברים. המטרה שלהם היא להביא את הקיבוץ למצב טוב מבחינה כלכלית, וחברתית - לא מדבר אליהם..."

בהמשך היא עוברת לראיון עצמי. על השאלה אם היא מאוכזבת מהשינוי, משיבה עופרי: "אני מאוכזבת מאוד מהבחינה החברתית. עצוב לי על המקומות האלה, שגדלתי בהם, ושהעברתי בהם את שנותיי היפות, ההולכים ונהרסים, הולכים ונעלמים, ולאיש לא ממש אכפת. עצוב לי ללכת ברחוב הקיבוצי במשך שנים ולא לראות אנשים מבחוץ. עצוב לי לבוא לחגים ולראות רבע אוכלוסייה ממה שהיה פעם. ועצוב לי שאף אחד לא מטפח את החינוך פה".

פינה נטושה בתל יוסף. אלבום כישלון ולא אלבום ניצחון (צילום: עופרי לנסקי)

עופרי טוענת שבמשך שנים היתה רוקדת באירועים ובחגים, תורמת בעיצוביה לנשף פורים, מעורבת. הרעיון לפרויקט, שעל-פי מראה עיניים הוא מרהיב ביופיו ומקורי בתוכנו, עלה במקביל לעזיבתה את הקן הקיבוצי לפני כחצי שנה. "הפרידה מהקיבוץ ומהדירה שלי והמעבר לטבעון, שם מתגורר בן זוגי לחיים, גרמו לי לחשוב רבות על החיים בקיבוץ, על החיים שהיו לי בילדותי ואלה של היום, והעלו בי שאלות על השינוי והתהליכים שנעשו בשנים האחרונות. מה זה הקיבוץ החדש?" היא שואלת ומשיבה: "הזנחה, נטישה, חוסר אכפתיות וריקנות. מתוך זה נולד הנושא לפרויקט. אני יוצאת למסע בו אני לומדת את הקיבוץ של היום דרך ראיונות עם אנשים ותיעוד של מקומות עיקריים בקיבוץ. אני שמה דגש על המקומות העזובים וסיפורי האכזבה האישיים של המרואיינים, וזאת בכדי לשקף את הרגשות והאכזבה שיש לי כלפי השינוי".

בספר שהוציאה לאור עופרי לנסקי, בארבעה עותקים, קיים ניגוד קיצוני בין הנוף המטופח לבית המוזנח, בין דיוקני החברים המחויכים לבין הדברים הקשים לעיכול שהם משמיעים בפניה. היא מתגעגעת, באמצעות המצלמה והטקסט, אל נופי ילדותה בתל-יוסף. "כילדים היינו עושים גיוסים לשיפור הנוי, מעבירים את הימים הארוכים של הקיץ בבריכה, בחדר האוכל הממוזג, או בבית הילדים העשיר בצבע ובצחוק. היום אני חוזרת לאותם אתרים כמו במסע של אבל. חדר האוכל נטוש ומוזנח, הבריכה סגורה וריקה, בתי הילדים נטושים. רק בימי הזיכרון והשואה, או בפורים, מחיים מחדש את חדר האוכל. לא מזמן לקחה מישהי יוזמה ופתחה מחדש את בתי הילדים, בעיקר עבור גורמי חוץ, כעסק פרטי. אני אחזור לתל-יוסף רק אם אוכל לגדל את ילדיי כפי שגידלו אותי".

ומה קורה בין אדם לחברו?
עופרי לנסקי: "אני חווה את הניכור, וגם אחרים מספרים לי שאנשים כבר לא אומרים שלום זה לזה. הכל קר ומנוכר. כל הזמן מרכלים למי יש או אין כסף. פותחים עיניים ופה כשמישהו בונה או משפץ בית. זה היה קיים גם קודם, בקיבוץ הישן, אבל עכשיו יותר. יש גם לא-מעט 'נפגעי הפרטה'".

קולות שונים בקיבוץ
עופרי לא הסתפקה רק