כל ספר חדש של רוני גבעתי מקיבוץ עין-גדי - אם זה ספר שנועד לילדים ונוער, וכבר 12 כאלה מאחוריה, ואם זה אחד מארבעת ספריה המיועדים למבוגרים - מרגש אותי מחדש. הפעם ציפה לי בתא הדואר הספר "חליל בודד בחושך", שיצא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בסדרת "צעירים". דחיתי את כל מטלות הקריאה והכתיבה שציפו על שולחני, ושקעתי בספר (עם הכריכה שעיצבה יפה רוחמה ש. ועליה פורטרט של אחת הנערות ארוכות הצוואר של מודליאני).

כמו שנאמר כבר לא פעם, ולגבי ספריה של רוני גבעתי אין זו כלל וכלל קלישאה: מבוגרים שיקראו את הספר יאהבו ויתרגשו ממנו לא פחות, ואולי אפילו יותר מ"צעירים", כי ספר טוב הוא ספר טוב. נקודה.

כתיבה ייחודית יש לרוני. האם אגזים כשאומר שאין כותבות/כותבים כמותה? אי-אפשר לטעות בכתב ידה המיוחד, אי-אפשר לטעות ברגישותה, בעדינות הכתיבה, במגע של הכתוב שאתה חש בו, ממש פיזית, כאילו כף יד רכה ומנחמת מונחת על כתפך. ככה אני מרגישה את כתיבתה של רוני, שנעה על פי רוב בין קיבוץ כפר-בלום שבו נולדה, בגליל העליון ליד הירדן, לבין הקיבוץ בו קבעה את בית משפחתה, עין-גדי.
הגליל והמדבר, שני הניגודים המתקשים להיפגש, נפגשים בספריה ויוצרים את הנופים המיוחדים שבהם מתרחשות העלילות.

עלילת "חליל בודד בחושך" מתרחשת בעיר באר שבע של שנות החמישים. רוני הצטרפה אז לקבוצה הראשונה של בני משק שהתגייסו לשנת שירות טרם צבא, והפעילה פרויקט חינוכי-לימודי בבאר שבע, העיירה שרובה עולים חדשים שעדיין לא מצאו את מקומם בארץ. כמו בשאר ספריה, פרטים ביוגרפיים מחייה שלובים בעלילות הספרים, אבל הסיפור עצמו נולד בדמיונה.

שתי "גיבורות" נפגשות ב"חליל בודד בחושך": הנערה הישראלית, הקיבוצניקית טליה, שבאה במטרה לעזור לעולים החדשים, ונערה עולה חדשה, חריגה, אמיליה, שבכי מוזר וקולות משונים שאינם בשליטתה גורמים לה להיות כלואה בביתה, להסתתר מאחורי וילון ולחיות בבדידות כמעט מוחלטת. ניסיונותיה של טליה להתקרב אליה ולחלץ אותה מבדידותה ומהדימוי העצמי הנחות שדבק בה - כמעט מצליחים, אלא שאירוע שהתרחש בציבור, ותגובה מעליבה ופוגעת של טליה, גורמות לניתוק הקשר ביניהן למשך שנים רבות.

חוט של עצב עמוק, ותחושה שלא כל המעוות יוכל לתקון - נסוכים על הספר, ורק פגישה מאוחרת בין טליה ואמיליה, שמתרחשת לאחר שנים, מחלצת אותנו מתחושת האשם והייאוש. רוני גבעתי אינה נותנת לנו להישאר ללא תקווה.