כשראיתי אותו מרחף באוויר, בהופעת הסיום של האולפן למחול בקיבוץ תל-יוסף, היתה לי הרגשה של דז'ה-וו, זיכרון מוחשי מסרט מוכר ומרגש. בהבזק חד ראיתי את בילי אליוט, הנער הבריטי מעיירת הכורים הענייה, שהתעקש לרקוד חרף התנגדותו של אביו, ושלבסוף הצליח להתגבר על כל המכשולים ולהפוך לכוכב גדול. כך ראיתי את שקד הלר (15) מקיבוץ עין חרוד איחוד: נער עדין, בלונדיני, שמתעקש להיות רקדן קלאסי, שכלל לא אכפת לו "מה יגידו", והוא רוקד מתוך תשוקה פנימית בלתי-נשלטת, כאילו העניק לו הבורא מתנת-אל, ייעוד.

בשנת הלימודים הקרובה ילמד שקד בבית הספר הארצי לאמנויות "תלמה ילין" בגבעתיים, לאחר שהתקבל אליו מבין שפע נערים ונערות מוכשרים שצבאו על דלתותיו. הוריו עוד לא יודעים איך לעכל את החידוש, איך יסתדר לבד בעיר הגדולה בלי תמיכת המשפחה והקיבוץ, אך נותנים לו את ברכת הדרך, מתוך הכרה פנימית שריקוד ושקד - חד הם. "כשאני רוקד", אומר שקד בעיני תכלת נוצצות, "אני מתנתק לגמרי מהסביבה. אני כולי בתוך עצמי. ברגשות הפנימיים שלי. קשה לי לדבר איתך במילים, קל לי לדבר במחול".

כמה ימים בשבוע אתה רוקד?
שקד הלר: "כל יום במשך ארבע-חמש שעות. בזמן הלימודים אני רוקד בסטודיו של אולפן 'גלבוע' בהנהלת ילנה, ואחר-כך יש לי 'סידור' עם האחראית על 'מרכז הבריאות' בקיבוץ, שם אני רוקד עוד כמה שעות. אני שם מוזיקה קלאסית ורוקד. למעשה, אני רוקד עד שהגוף שלי מחליט שהוא עייף".

שקד הלר למד בבית הספר הרב-תחומי "עמק חרוד" במגמת מחול לבגרות. אביו, אריאל הלר, הוא שחקן ראשי בהצגה חדשה המועלית בימים אלה ברחבי הארץ, "כסף עובר ושווא", במסגרת "תיאטרון העמקים". בשעות היום הוא מנהל בינוי של עין-חרוד איחוד. שני כישרונות בבית אחד, כשלכל אחד מערכת חזרות ואימונים משלו - זה לא קל, מן הסתם. אימא נילי, ירושלמית במקור, היא נקודת האיזון במשפחה. "שקד היה תמיד ילד מיוחד, עדין, רגיש, שונה משאר הבנים", היא מתארת את ילדותו של בנה. "אחרי תהליך שעברתי עם עצמי, נפתחתי לקבל אותו כמו שהוא. היום, כשאני רואה את הנחישות שלו, את התוצאות, ואת ההתחברות שלו עם עצמו כשהוא רוקד, אני שמחה מאוד. הבנתי שזה צורך קיומי, והוא פשוט לא יכול בלי לרקוד".

שקד הלר. "שלם ובטוח באהבתי לריקוד" (צילום: אפרת שלם)

שקד זוכר שכבר בגן הילדים הרגיש צורך לרקוד, להתנועע. "אחר כך השתתפתי במופעים של הקיבוץ, והבחנתי שאני ברמה שונה מאחרים, הרגשתי שאני אחר", הוא מספר. "בכיתה ו' התחלתי לרקוד באולפן למחול היפ-הופ, ועד כיתה ח' רקדתי רק את זה. בשנה שעברה התחלתי ללמוד מחול קלאסי, וזה תפס אותי מאוד. אני מעדיף את הקלאסי, גם בריקוד וגם במוזיקה, בגלל התנועות הארוכות, ושלמות הגוף".

איך אתה מסתדר עם שגרת היום-יום, למשל עם שיעורי הבית?
שקד הלר: "אני כמעט לא מקדיש זמן לשיעורי בית. רקדן לא צריך לדעת מדעים ומתמטיקה. אולי אנגלית. אני מקדיש את כל הזמן שלי למחול.
המורים יודעים שאני רוקד, והם קצת מוותרים לי".
אריאל, אביו של שקד, מתערב בשיחה בנחישות: "זה לא נכון, שקד, אתה צריך לדעת הכל. זה שאתה לא עושה שיעורי בית, זה לא אומר שיש לך ציונים רעים".

איך החבר'ה מתייחסים אליך כרקדן?
"פעם היו זורקים לעברי כל מיני שמות, כמו 'הומו', אבל זה לא היה אכפת לי. הייתי שלם ובטוח באהבתי לריקוד". אחרי רגע של שתיקה הוא מוסיף: "נכון, לא כיף לשמוע את זה, אבל כשזה לא נכון - זה לא מעליב. במשך הזמן היחס הזה נפסק. היום רוב החברים שלי הם מתלמה ילין. אני בקשר טוב איתם".

ומה עם הצבא?
"אני מקווה שאוכל להתגייס על תקן של 'רקדן מצטיין'. לשם כך אני צריך להתקבל ללהקה מקצועית. הייתי רוצה לרקוד ב'בת שבע', ואם לא אתקבל - אנסה בלהקת הבלט הישראלי. אחרי הצבא אני רוצה לרקוד בחו"ל. אני מעריץ את להקת המחול הספרדית 'מאצ'ו'. הייתי מאושר מאוד לרקוד איתם".

עוד כחודש יעזוב שקד את ביתו בעין-חרוד וייסע לעיר הגדולה, להגשים חלום. שלא כמו בסרט בילי אליוט, כאן דווקא האב מעודד, משקיע, אוהב, ולא חובט בו על כישרונו. שקד חושב שלאבא שלו הפרידה תהיה יותר קשה, ולגבי עצמו הוא סמוך ובטוח שיצלח את קשיי ההתחלה. כבר סודרה לו משפחה מאמצת, שכר הלימוד שולם על ידי הקיבוץ, וההורים מחפשים סיוע כספי נוסף.

וכמו בסרט, במחול הסיום של "עמק חרוד" הפגין שקד רמה וירטואוזית של ריקוד. הוריו ישבו בקהל והביטו בו בגאווה. מחיאות הכפיים הדהדו עוד זמן רב.

הכתבה המלאה מופיעה בסוף השבוע בעיתון "ידיעות הקיבוץ"