חגיגה מוזיאונית קיבוצית צפויה להיפתח ביום חמישי הבא (15.7) במוזיאון תל אביב לאמנות. הצייר ידיד רובין, מקיבוץ גבעת חיים איחוד) מציג רטרוספקטיבה מציוריו, בשם "שדה חרוש". את התערוכה, הכוללת כשבעים עבודות לאורך כשישים שנות יצירה, אצרו במשותף גליה בר אור (עין-חרוד מאוחד) ויניב שפירא (יזרעאל). הגאווה הקיבוצית נסמכת גם על העובדה שאת תערוכותיו הראשונות הציג רובין ב"גלריית הקיבוץ", אותה הקימה וניהלה אמו המנוחה.

לפני שנתיים, במלאות לו שבעים שנה ולרגל תערוכה שהציג בגלריה "שלוש" בתל אביב, התראיין ידיד רובין לעיתון "הקיבוץ". על השאלה מדוע הוא מתעקש לצייר שוב ושוב את המוטיבים המאפיינים אותו (שדה חרוש, בית, טרקטור, שדרת ברושים), השיב: "בשלב מסוים הבנתי שקשה לי לתאר ולצייר דמויות, וזאת למרות שהייתי רשם טוב. פיגורטיבי לא מעניין אותי. הפכתי, במובן האמנותי, להיות 'אדם דתי' שלא עושה פסל ומסכה. קל לי עם הבתים, הטרקטורים והשדות. אבל, מסתבר שהרבה מבקרים בתערוכה רואים בעצים דמויות אנוש, והיתה אחת שאמרה שהעץ שלי נראה לה כמו פרה. נו מילא, כל אחד יכול לראות בציור מה שמתאים לו".

לאחר מכן התייחס רובין לעמדה הגורסת כי ציוריו דקורטיביים ו/או מסחריים מדי: "בשנים האחרונות, ובמיוחד בתערוכה הזו, אני מרגיש שמשהו השתחרר, נפתח. לא רק אצלי אלא גם אצל הקהל. פתאום אומרים לי שהציורים טובים, מרגשים, ולא רק דקורטיביים או מסחריים. מבקרת אמנות שלא דיברה איתי עשר שנים באה והודתה שהיא אוהבת. שאני 'קול אמנותי של איש אחד'. אוצרת במוזיאון, שבעבר לא התייחסה בכלל, אמרה שהציורים יפים. אפשר לומר שעד שנת 2005 הייתי ב'גלות', ואז 'עליתי לארץ'. פשוט לא ידעו איך לקטלג אותי ואת האמנות שלי, שלא היתה אף פעם פוסט-מודרנית. אולי כשאמות ימצאו לי קבוצת התייחסות, איפשהו בין רייזמן לציירי נוף אחרים".

עד תחילת שנות השמונים הציג ידיד רובין בגלריה "ג'ולי מ.", בעיקר ציורים נטולי צבעים שהתבססו על תצלומים, דיוקנים עצמיים, עובדי משק ובעלי חיים. "בשלב מסוים השתלט עלי הצבע, ונעלמו דימויי האנוש", הוא אומר. "שנים אחדות עבדתי ללא גלריה, ואז פנתה אלי נירה יצחקי מ'שלוש'. מאז, כבר עשרים שנה, אנחנו בקשר הדוק שהוא מעבר ליחסי אמן-אוצרת. גם מבחינת החשיפה וגם מהפן של המכירות הגעתי למקום אחר, הרבה יותר טוב. אנחנו מתעקשים שלעבודות ערך גבוה, לא מתפשרים, והשוק יודע להעריך את זה".

בשנים האחרונות מודים יותר ויותר אנשים שהם מקבלים ואוהבים את עבודותיו של רובין. "יש געגועים למשהו אחר, ישיר ופשוט יותר", הוא מציין. "אנשים נסעו לחו"ל, ראו דברים, וחזרו למקום הכי קרוב לנוף הישראלי, לטבע.
אבל לא רק הם נפתחו אלי, אלא גם אני אליהם. הציור סמיך פחות, יותר אוורירי, ויש תחושה של שלווה לאחר הסערה. גם פרספקטיבה החלה להופיע בציורים - דבר שלא טרחתי לעשות בשנים עברו".

עם זאת, חרף ההצלחה והביקורות הטובות על תערוכותיו, עדיין מתעקש ידיד להגדיר את עצמו כאדם חרדתי ופסימי בהרבה ממה שנראה לעין. "אני טיפוס די חרדתי. רוצה שכולם יהיה בריאים סביבי. חושש שהטוב הוא רק זמני. אני דואג כשאני מוכר הרבה ציורים, וגם מכך שאמכור מעט. למרות זאת, פעם הייתי רץ לקרוא ביקורות בבוקר שאחרי תערוכה. היום אני לא קורא ולא מבקר כמעט בתערוכות. אני נפגש רק עם חוג אמנים מצומצם ועם מבקרים שבאים לגלריה. השקט הנפשי חשוב לי יותר מכל דבר".

לרובין יש גוף עבודות גדול, המחירים המשולמים על עבודותיו יפים מאוד, ואספנים מחזרים אחר יצירי כפיו. חברי הקיבוץ בו הוא מתגורר גאים בחבר המפורסם, שחילק את עונותיו בין הכותנה (קיץ) והציור (חורף). השינוי באורחות החיים היטיב את היחסים בינו לבין המקום, וכמו בציורים, נשמרות ההרמוניה והרוח הטובה.

קשה למקם את רובין במקומות אחרים מלבד השדות של גבעת-חיים איחוד, אבל הוא מפתיע באומרו: "רציתי פעם לשכור דירה בתל אביב, ולצייר בה שלושה ימים בשבוע. פנטזתי גם על חופשת ציור בשוודיה. אני יכול להיות במנהטן או באירופה, ולהמשיך לצייר את הנוף של הקיבוץ. הנופים שאני מצייר מבטאים את הנפש שלי".