לספר שיריו, שהוא ספר הביכורים שלו, קרא רביב גדיש בשם "אוסף קצוות פרומים" ("פרדס הוצאה לאור"), אלא שהספר נפתח דווקא בשיר בלשון נקבה: "אוספת קצוות פרומים/ אורגת שטיח צבעוני/ מהודק ונאה// עומד על השטיח ומתפלא/ היש מרובה מאין// אוספת קצה אכזבה/ בין ציפיות נפשך/ למציאות אישך/ ומוסיפה לשטיח/ הקצוות הפרומים".

מכאן ואילך, השטיח והאישה האורגת אותו - הם הפותחים את הפתח לשירתו שלו, שכולה בלשון זכר. האם יש בכך משום נגיעה קלה באותה אורגת נצחית, פנלופה המסורה, המצפה לאהובה אודיסאוס, ומשמשת השראה ומניע לאודיסיאה שלו?

בשורות קצרות, לעיתים קצרצרות, חלקן שורות הייקו, יוצא רביב גדיש אל האודיסיאה שלו, ומנסה ללקט את הקצוות הפרומים של החיים ולעשותם שירים.

רביב, חבר קיבוץ רביבים, כותב מביתו וממקומו, שירים שהם כולם שירי אהבה - לאישה, לילדים, לאם, לאב, ולמקום שלו, ביתו, שהוא המדבר.
שירים פשוטים, כנים, שאינם מתיפייפים, ואינם מנסים לגעת בגבהים, אלא הם "כאן על פני אדמה" - כמו, למשל, "ארוחת בוקר מדברית": "ביצה כפולת חלמון/ עגבנייה מתוקה/ מהשקיה מלוחה/ שמן כתית מעולה/ חלב וגבינה/ זיתים דפוקים/ לחם מהתנור/ והכול גדל כאן".

תמונות קטנות, מזוככות, כאלה הנתפסות ברגע של מבט: "שמן זית/ בבקבוק אטום/ ירחים יעצור/ זהב טהור", משובצות בספר. התבוננות מדויקת ורישום פרטי-פרטים קטנים, כמו ציור במילים, בשיא הצמצום - מאפיינים את השירים, כשאת הפרשנות וההרחבה משאיר הכותב לקורא. "בתי ביקשה/ ללקק דבש/ ואני סירבתי", או, "אבא בוא תראה/ יש חושך/ בני/ חושך זה כשאין אור", או ההייקו הקצר והאישי מאוד: "טיפת גשם עוזבת ענן/ רביב עוזב אמו/ נחל גועש".

ואולי יש כאן, בלי משים, תשובה קטנה ועכשווית לשירו האלמותי של נתן זך: "כשצלצלת רעד קולך", כפי שכותב רביב בשירו "זיכרון ארוך": "התקשרתי אלייך/ לא זיהית את המספר// ביקשתי/ תכניסי אותי לזיכרון".