אחרי עונה שהיה בה כמעט הכל: ג'ז, מוזיקה ווקלית ואתנית, לא היה מתאים יותר מאשר לקנח את שנתה הארבעים של התזמורת הקאמרית הקיבוצית על בימות ישראל - עדיין תחת הלוגו הקיבוצי המקורי - בקלסיקה של גדול היוצרים: הסימפוניה התשיעית של לודויג ואן בטהובן.

נאמר על ההתחלה כי נתוני הפתיחה של הקונצרט הפעם (אחרי שתי הופעות מוצלחות למדי ב"קימרון", בבית-שאן ובגבעת-ברנר) היו בעייתיים: זוהי יצירה המבוצעת בדרך כלל על ידי תזמורת פילהרמונית בת כמאה נגנים. עוצמתה נפגמת כאשר היא מבוצעת באוויר הפתוח (והלח), ללא תהודה מתאימה, אפילו כאשר מדובר באתר ארכיאולוגי יפהפה כמו האמפיתיאטרון של מבצר שוני. וגם: שדרות המסע של כ-800 מאזינים מיוזעים, המטפסים במעלה הגבעה - אינן מסייעות בהכרח להנאה.

אבל הקאמרית הקיבוצית ידעה להתגבר על המהמורות בדרך אל עוד ביצוע מקצועי מוצלח של אם-כל-הסימפוניות. אל התזמורת הקטנה יחסית (כ-35 נגנים) גויסו כעשרים נגנים נוספים, ולנפח הצליל היתה אחראית, במידה רבה, גם מערכת ההגברה שנפרשה.

כשתפס סוף-סוף הקהל כל אבן פנויה (או לחלופין, כיסא פלסטיק) בשטח - הגיע זמן המוזיקה. במשך 25 שנה הגה בטהובן להלחין מוזיקה ליצירתו של שילר "שיר תהילה לגיל", כדי לחזק את מסר האידיאל הנשגב ביותר, בו האמין גם הוא - אחווה חובקת עולם של המין האנושי (שנראית היום כל כך רחוקה מהישג יד...). בקונצרט, למרות שצלילי הפרק הראשון נשמעו עדיין "קטנים ושטוחים" - בפרקים שאחריו לא אכזבו האיכויות. במיוחד בפרק השלישי - ב"אדג'יו" הנפלא - כבר נשמעו היטב המיומנויות המוזיקליות של התזמורת הקיבוצית. הכניסה המדורגת והמדויקת לדיאלוג ההרמוני, שהחלה בקונטרבסים, דרך הוויולות, קדמה לפריצת הדרך הדרמטית של כלי הנשיפה לטובת הכינורות. הכל הכשיר את שטח לקראת שיאה של היצירה - הפרק הרביעי הווקלי.

גם אם ההגברה האלקטרונית לא היטיבה כל כך עם שירת הסולנים - כולם מהאופרה הישראלית (שרון רוסטרוף - סופרן, בבת מרום - אלט, גבי שדה - טנור, יאיר פוליצ'וק - בס) - הצליחה המקהלה המקובצת, שישים זמרי וזמרות מקהלת "מגידו" ואנסמבל הנשים "נעמה" - לצד התזמורת - להרים בביצועיה המדויקים וההרמוניים את היצירה אל הפסגה הראויה, כשמעל כולם המנהל המוזיקלי והמנצח הקבוע המוכשר, מאסטרו ירון גוטפריד.

עכשיו יוכלו גוטפריד והבעלים להתרכז ביעד הבא, החשוב לא פחות - עתיד התזמורת. לדברי המאסטרו גוטפריד, איש מהנגנים הקבועים לא נטש בינתיים את הספינה, ויש סיכוי טוב שעוד השבוע ייסגרו קצוות המהלך שהוביל עם עיריית נתניה, והתזמורת תעלה על דרך המלך. גם פיני פלד, מנהל התזמורת, מצטרף להערכה אופטימית זו, אבל מציע להמתין עד שיצא עשן לבן. "צוותי העבודה שנקבעו עובדים, המגמות במו"מ חיוביות, אנחנו מתקדמים, וכשיהיו בשורות - גם נבשר".