כאשר עיין מושיק לין, הקריקטוריסט הנודע, חבר קיבוץ נצר סרני, ברשימה "מדפדפים בקיבוץ" שעסקה בספר "הקיבוץ - מאה השנים הראשונות", מצא בה את הפסקה הבאה: "מובטח לכם שתמצאו כאן פנינים. אני, למשל, גיליתי כאן בשמחה את איוריו של מושיק בעיתון 'הקיבוץ'". דווקא הפסקה המפרגנת הזו הקפיצה את מושיק. באותו רגע הוא חשב על הקריקטורה שלו שדווקא לא נכנסה לספר, או כהגדרתו: הקריקטורה שצונזרה.

הסיפור מתחיל בכך ששבועות ספורים לפני יציאת הספר - בהוצאת "יד יצחק בן-צבי", ובעריכת אביבה חלמיש וצבי צמרת - התקשר אל מושיק יובל דניאלי (המעפיל), שאצר את החלק החזותי שבספר האלבומי הנזכר לעיל (יחד עם מוקי צור, שהיה אחראי על מתן הכיתובים). כשנוכח דניאלי בכך שחסרה לו קריקטורה לסיום הספר, פנה אל מושיק, אותו הוא מעריך ומוקיר משכבר הימים, וביקש ממנו משהו מפרי עטו.

"הזכרתי לו שהוא מדבר עם קריקטוריסט", משחזר מושיק את השיחה. "לפעמים נוטים לשכוח מה המשמעות של זה. אנשים אוהבים לצחוק, ובוודאי זוהי הסיבה שהם פונים אלי, אבל שוכחים שקריקטורה יכולה גם להיות צובטת".

מושיק, המשחיז את עטו בקריקטורות פוליטיות שהוא מספק חמישה ימים בשבוע ל"מעריב", ובנוסף מלמד תקשורת חזותית, הומור חזותי ואיור במחלקה לאמנות בבאר-שבע, מרצה בבתי ספר במסגרת "סל תרבות", מאייר ספרים, ומציג תערוכות - התגייס למלאכה, צייר מה שצייר ושלח את העבודה לסטודיו שבו נערך הספר. זמן קצר לאחר מכן בישר למושיק מזכיר מערכת הוצאת יד בן-צבי שהקריקטורה לא תיכנס לספר. "הוא היה מאוד עדין", מספר מושיק, "ודווקא הסביר שהוא פירש את הקריקטורה באופן שונה מהעורכים, שטענו שהיא מצביעה על כך שזה למעשה סוף דרכה של התנועה הקיבוצית ואין לה תקומה. העורכים פסקו שהקריקטורה לא תיכנס לספר. זוהי החלטתם, כך אמר".

ומה הפירוש שלך לקריקטורה?
"בעיניי הקריקטורה הזו מתכוונת לומר שהקיבוץ, הרעיון הקיבוצי, איבד את מקומו המפואר בהוויה הישראלית ונמצא בתקופה של חיפוש דרך אחרת. הדמות אמנם ירדה ממרומי האנדרטה, אבל היא אינה מנופצת, איננה מתה. לדעתי זוהי דרך מאוד מאופקת לומר איפה הקיבוץ נמצא היום. אין לי טענה לאופן שהם פירשו, אני הרי משתמש בסמלים, במטאפורות, וכל אחד מפרש על פי תחושותיו. יש לי טענה על עצם ההחלטה שלא לפרסם בגלל הפרשנות השונה. אני טוען שאנחנו חיים בתקופה שבה יש מקום גם לפרשנות כזו, גם בתוך ספר שמספר את העבר המפואר של התנועה הקיבוצית. גם בעיתון 'הקיבוץ' פרסמתי ביקורות, וגם בעלון הפנימי של נצר-סרני, אפילו ביקורת די חריפה, אבל תמיד אוהבת".

ניסית להיאבק על הפרסום?
"לא. לא היו לי מספיק כוחות נפש לכך. כנראה עייפות החומר. נער הייתי וגם זקנתי וזכיתי בכמה וכמה צנזורים, אז עוד צנזורה".

קריקטורה ורוח הספר
יובל דניאלי הוא אמן, ארכיונאי ואוצר אמנות, אוצר ארכיון "יד יערי" ועוסק בחקר היוצר והיצירה הקיבוצית לדורותיה. דניאלי, שהיה שותף לספר "הקיבוץ - מאה השנים הראשונות" בבחירת התמונות ובמתווה הגרפי של הספר, מבהיר מיד בראשיתה של השיחה עמו שלא הוא ולא מוקי צור הם שהחליטו על פסילת האיור של מושיק. "אני לא העורך של הספר", אומר דניאלי. "הייתי אחראי על איסוף החומר החזותי, אבל זוהי זכותם של העורכים להחליט מה ייכנס, גם מהחומר החזותי וגם מהמאמרים".

דניאלי פנה אל מושיק כשנוכח, כאמור, כי נותר מקום בסוף הספר, והחליט לסיים אותו דווקא עם קריקטורה של מושיק - "מתוך יחס והערכה עמוקים ליצירתו", הוא מסביר. "מושיק עשה קריקטורה שאפשר לפרש אותה לשני כיוונים. אני אישית לא הייתי מצנזר אותה, אם זה היה נתון לשיקולי, אבל העורכת של הספר, אביבה חלמיש, חשבה שאי אפשר לסיים ספר שנקרא 'מאה השנים הראשונות', מתוך הבנה שלקיבוץ יהיה המשך ועוד נכונו לו ימים, בקריקטורה חריפה שלא מבטאת את רוח הספר, ושניתן לפרש אותה כקץ הקיבוץ".

הבהרת לעורכים את ההסתייגות שלך מהפסילה?
"כן, ולא קיבלו את דעתי. אביבה אמרה שהקריקטורה מנוגדת לרוח הספר, ושבמקרה הזה היא לוקחת על עצמה את זכות וחובת העורכת והקריקטורה הזו לא תיכנס לספר. אני מקבל שזה תפקיד העורכים, כפי שקיצצו, ערכו או פסלו מאמרים".

איך אתה, כאמן, מרגיש עם הפסילה?
"לא הרגשתי עם זה טוב, אבל צריך להבין - הקריקטורה, במקרה הזה, איננה אמנות נטו, אלא כמו מאמר. הספר אינו תערוכת יחיד של מושיק לין, שאז, כמובן, מתייחסים לאיורים אחרת. גם אני, כאמן, שמציג תערוכות, לוקח איתי תמיד אוצר. יש תמונות שהאוצר אומר לי: זה לא מתאים לקונספט, ואני משית על עצמי את דעתו של האוצר, או מקיים עמו דיאלוג. טוב שיש גורם אובייקטיבי כמו אוצר, או עורך.
לא כל מה שאמן חושב כראוי - אכן ראוי. בכל עריכה יש מעין 'צנזורה'. ככה צריך להתייחס גם לפסילת הקריקטורה של