מדוע החליטו חברי תיאטרון "פלאפל" - כולם מראש הנקרה ומההרחבה הקהילתית של הקיבוץ - לקרוא דווקא כך לתיאטרון שלהם? משום שזה, כמו גם חוש הומור, הוא הדבר המשותף והמאחד בין כולם. בן הקיבוץ והתושבת, חבר ההרחבה והוותיקה במשק, מדריך חברת הנעורים ורקדנית הבטן - כולם אוהבים פלאפל, ורצוי עם חצ"ס (חומוס צ'יפס סלט).

אפשר, כמובן, לפתח את המטאפורה התרבותית. שהרי כמו בפלאפל, גם בתיאטרון הזה ישנם צבעים, ריחות וטעמים שיוצרים יחד מרקם אנושי וחושי רב קסם. וגם: אם בתחילת הדרך, לפני חמש שנים, התקשו חברי הקיבוץ לעכל את תושבי ההרחבה שבנו ביתם בסמוך, הרי שהיום - גם בעזרת התיאטרון, החינוך, והתרבות המשותפת - מדובר בקהילה אחת גדולה המונה כאלף איש.

לפני כחודשיים, כשהועלתה הצגת האימפרוביזציה לראשונה, צפו בה תושבים וחברים במשותף. התכנים באים מהווי ההרחבה והקיבוץ, ויש גם הפוגות קומיות.

היום הם צוחקים יחד למערכונים במן הומור "ראש-נקראי" שכזה, אבל היו לא-מעט חיכוכים בדרך אל האושר. השכנים מההרחבה רצו בית כנסת, וחברי הקיבוץ לא גילו התלהבות. אלה התקוממו על מחירי מערכת החינוך, ואלה טענו מנגד שעל דבר טוב צריך לשלם. כך גם לגבי עלות הפיתוח החברתי והסביבתי. היום, חמש שנים אחרי, נדמה כי הקשיים הוסרו והיחסים הוטבו - לא מעט בזכות התיאטרון המשותף.

תיאטרון לפיתוח חברתי
דייב למלמן, במאי וקאוצ'ר באמצעות התיאטרון, הגיע לפני שבע שנים לראש-הנקרה מירושלים עם אשתו אירית. לפני כחמש שנים עברו השניים להתגורר בביתם שבהרחבה, שכונתה בתחילה "אחוזה בנוף". כאן נולדו להם שלושת ילדיהם. לפני הגיעו לצפון הרחוק ביים למלמן (המכנה את עצמו בהומור "הגורו") בתיאטרון "תמונע", ב"הייניקן הבימה", ולימד משחק באופן פרטי ואישי.

התיאטרון, עבור דייב, עומד לא רק במבחן התוצאה (חשיפה בפני קהל, הצלחה מקצועית ומסחרית) אלא גם ובעיקר כאמצעי לפיתוח חברתי ולהעצמה אישית של האדם העוסק בו ולומד את שפתו. הפריפריה, מבחינת הבמאי הכריזמטי מראש-הנקרה, היא הגזרה המועדפת לעשות זאת. "אני מעדיף לעבוד היום בלי אימת התסריט או יראת המחזה", הוא אומר, "אלא מול אנשים ובהתעסקות עם החיים. האלתור עדיף בעיניי על הכתוב והידוע מראש. גם בתיאטרון פלאפל וגם בעבודה שלי מול ילדים ובוגרים, אני מתמקד בדמויות. איפה ומי אנחנו, מה יחסנו לבני זוגנו או לבני משפחתנו, מה היינו יכולים להיות, וכיו"ב. אני עובד לעומק הדמות. לא אחת, במהלך העבודה, אנחנו בוכים, צוחקים, מתרגשים וכועסים. ממש כמו בחיים".

איך התחיל הפלאפל הזה?
דייב למלמן: "הגוף הזה, שאני עדיין מתקשה לקרוא לו תיאטרון, נוצר לפני כשנה. מתאמת הקהילה, מיכל מסד מכפר ורדים, ומזכיר הקיבוץ, דחפו לכך שיקום, מתוך מטרה לאחד בין הקיבוץ להרחבה. לקח קצת זמן עד שאושר תקציב, אנשים הצטרפו ועזבו, אבל בסוף התגבש גוף של תשעה אנשים. מטבע הדברים, עבדנו לא מעט על יחסי קיבוץ-הרחבה. הערב שהעלינו כלל קטע מקורי שנכתב על ידי חבר הקיבוץ חיים לוי, קטעים סאטיריים של חנוך לוין, ואימפרוביזציה של שחקנים וקהל. לדעת כולם, היה מאוד מוצלח".

אופיר לקח, 25, בן ראש-הנקרה ומדריך חברת הילדים של הקיבוץ, החליט לחזור לקיבוצו לפני כשנה, לאחר הטיול הגדול ושהות בכפר סבא. ראש-הנקרה, לדבריו, זה הבית. לקח למד במגמת התיאטרון של בית ספר "מנור כברי", אך העדיף את העבודה החינוכית על פני משחק מקצועי.
"היות שאני עובד גם עם ילדי ההרחבה בחברת הילדים, הכרתי את הוריהם, אבל רק לאחר שהצטרפתי לקבוצת התיאטרון למדתי על הבעיות הקיימות ועל מה שקורה בגבעה הצופה על הקיבוץ", הוא אומר. "הפכתי ליד ימינו של דייב, ושיטת העבודה שלו מתאימה לי. הדגש אינו על רמת המשחק והדיוק, אלא על קשר והיכרות בין אנשים ובינך לבין עצמך".

ה"בוס" של אופיר הוא חיים לוי, 47, חבר הקיבוץ, המשמש כרכז חברת הילדים בראש-הנקרה זה עשרים שנה. לוי אוהב תיאטרון ועוסק בו בשעות הפנאי, ולא-אחת שילב אותו בחינוך הבלתי-פורמלי שלמד בבית ברל. "חיכיתי שנים שתיאטרון כזה יקום", מודה לוי, "אבל הייתי עסוק מכדי ליזום את הרעיון. הייעוד כאן אינו לעשות הצגה, אלא להביט פנימה ולהוציא דברים דרך המשחק. המפגשים מדי יום שני, בבית התרבות, הם מבחינתי שיאו של השבוע. היה מרגש לראות את הקהל מגיע ומתלהב, ואין ספק שהמחלוקות בין הקיבוץ להרחבה פחתו עם הזמן, אולי גם בסיוע התיאטרון שלנו".

לגעת בקשיים בהומור
ג'אנט טאס (60) באה עם בעלה מאנגליה לפני ארבעים שנה. המטפלת החיננית אהבה תיאטרון כל השנים, וגם הופיעה באירועים שונים. היא למדה להיות ליצנית רפואית, אבל אינה עוסקת בכך. "רק עם המשפחה שלי אני משחקת", היא מודה בחיוך, "ועכשיו גם עם פלאפל. לא רציתי את השינוי שקרה בראש-הנקרה. אהבתי את רעיון הקיבוץ, ו