אולי כהתרסה נגד המנבאים את סופו של הקיבוץ ומספידים אותו, בחרו יוזמי הספר "הקיבוץ - מאה השנים הראשונות" (הוצאת יד יצחק בן-צבי, יד-יערי, יד-טבנקין) לקרוא לו בשמו זה, האופטימי, הצופה לו, כביכול, מעבר למאה השנים הראשונות עוד שנים רבות - טובות, יש לשער - שלא יביישו את הראשונות. או כפי שכותבים העורכים, אביבה חלמיש וצבי צמרת, בפתח-דבר לספר: "אין הוא מנסה להיעזר במטבעות לשון הידועות של מרטין בובר ולהעריך את הקיבוץ כ'ניסיון שלא נכשל' או להטביע בו חותם של 'אי-כישלון למופת'. זהו קובץ היסטורי וסוציולוגי ביסודו, ועם זאת עולה ממנו שהידיעות על מותו של הקיבוץ היו, כנראה, מוקדמות מדי".

אינני יכולה שלא לפתוח בחיוך ובהתמוגגות משער הספר, המציג - באדיבות המשכן לאמנות בעין-חרוד - צילום של צלם לא-ידוע, בו נראים שלושה חברי קיבוץ המשתתפים באחת הסדנאות, מני רבות מאוד, שהתקיימו אי-אז בימים - סדנה לרישום, כפי הנראה - שנערכה בסמינר אמני הקיבוץ המאוחד בנען, בשנת 1952. בניגוד למצופה מסדנאות לרישום, בהן ניצבת לנגד עיניהם של היוצרים אישה בעירום - המודל שהם מציירים הוא... פרה. הפרה (שיש לשער כי באותה עת היא מעלה גירה) רובצת בחצר הרפת, על מרבץ של זבל. אפילו את הריח נדמה שאפשר להריח מהצילום הנפלא, המציג ברקע את סמלי הקיבוץ מאז: הסילו וערימות הקש. מלפנים יושבים על ארגזי תנובה שלושת היוצרים, שביום-יום, יש לשער, עסוקים בעבודת כפיים קשה, וכעת התפנו מעמל יומם; ולא בסטודיו סגור, אלא באוויר הפתוח, מציירים - פרות.

ואם פתחנו בתמונה - נציין כאן שהתמונות כולן, שאפילו רק בשבילן ראוי היה הספר הזה לצאת לאור, מהוות חלק בלתי-נפרד מהטקסטים שבו, ולא רק איור למאמרים, אלא כל תמונה בפני עצמה מהווה מאמר או מסמך. רובן אינן מוכרות. הן נאספו ונבחרו על-ידי יובל דניאלי, והכיתובים להן נכתבו על ידי מוקי צור - שלשניהם יד בהוצאת הספר כולו.

חשוב לציין - ואולי זה גם אומר משהו עלינו, כתנועה קיבוצית - שהיוזמה להוצאתו לאור של הספר-האלבום הזה במלאות מאה שנים לתנועה הקיבוצית, היתה דווקא של שני העורכים שאינם חברי התנועה: פרופ' אביבה חלמיש, ראש תחום ההיסטוריה של העת החדשה באוניברסיטה הפתוחה (העוסקת כעת בכתיבת כרך שני לביוגרפיה של מאיר יערי), וצבי צמרת, שעד לא מכבר היה מנכ"ל יד יצחק בן-צבי, וכיום מכהן כיו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. עם זאת, לשניהם עבר קיבוצי - אביבה מלהב, צבי צמרת מהאון - ועדיין, כפי שאומר צמרת: "שנינו עם לב בקיבוץ". זה אכן מורגש בספר, שנערך בהרבה אהבה.

כשלושים פרקים מכיל הספר, כל פרק נכתב על ידי מומחה בנושא, לאו דווקא חבר קיבוץ, ועוסק בזווית שונה מחיי הקיבוצים.
"כל מאמר הוא בסיס לדוקטורט שנכתב או שייכתב", אומר צמרת, "כלומר, כל אדם שקיבל על עצמו לכתוב פרק בספר, לקח על עצמו משימה כמעט בלתי אפשרית: להקיף בחמישה-עשר עמודים נושא שיכול להתפרש על פני ספרים רבים. דווקא הדרישה לצמצום מאפשרת, בספר אחד, להשקיף כאילו מלמעלה על התנועה הקיבוצית כולה, למן הקמתה, עם הידיעה שכמו בכל מבט מגבוה, מאבדים פרטים חשובים ומרוויחים ראייה כוללת. ביקשנו לא-אחת ממומחה בשטחו, שכבר כתב ספר, או ספרים, בנושא התמחותו, לנסות להגיד את כל התורה כולה על רגל אחת. כמו כל ניסיון לסכם, תמיד משהו יוצא נפסד".

מתברר שלא כל מי שהבטיח את השתתפותו אכן קיים. למשל, מומחה ידוע שהבטיח מאמרים בנושאי כלכלה, לא עמד בהבטחתו, ויצא שנושאים חשובים ביותר הקשורים לכלכלת הקיבוץ, כמו החקלאות והתעשייה, יצאו נפסדים.

לי אישית חסר פרק בנושא התקשורת הקיבוצית, שבעיניי יש לו משמעות ואפילו השפעה על ההיסטוריה של התנועה הקיבוצית, לטוב ולרע, תלוי בעיני המתבונן.

אבל, כפי שכותבים העורכים: "לפניכם קובץ מלא וגדוש - הפוך בו והפוך בו - הרבה בו. הרבה, אבל לא הכל, כי הרי לא עלינו המלאכה לגמור".

והמלצה לסיום: דפדפו בתמונות, באיורים, בקריקטורות, בחיתוכי הלינוליאום, בויטראז'ים לחגי הקיבוץ. מובטח לכם שתמצאו כאן פנינים (אני, למשל, גיליתי כאן בשמחה את איוריו של מושיק בעיתון "הקיבוץ"). והמאמרים - קצרים, ממצים, וגם אם לא כולם מחדשים, הרי הם לפחות "עושים סדר" ונותנים מקור לגאווה על היש הקיבוצי הענק, שצמח מרעיון ומאנשים ש"אומרים ועושים,/ ויוצאים לעבוד./ באמת בני אדם משונים מאוד", כפי שכתב אלתרמן.

והלוואי שהשנים הבאות לא יביישו את מאה הראשונות.