18 שנים של מגורים בלונדון, ועבודה אמנותית בניכר (בעיקר בגרמניה) היו צריכות לחלוף, עד ששרון ליפשיץ (האמנית, לא הזמרת) תציג בארץ ובתערוכה של אמנים ישראלים בבית האמנים בירושלים. וזה לא הדבר המפתיע היחיד בסיפור הזה.

שרון, בת קיבוץ ניר עוז (ובתו של העיתונאי עודד ליפשיץ), זכתה במקום השני המכובד בתחרות "פרס עדי" להבעה יהודית באמנות ובעיצוב. מדובר בתערוכה שיוזם מוזיאון ישראל בשיתוף "קרן עדי" (על שמה של עדי דרמר בלומברג). מלבד 20 אלף ש"ח, קיבלה היוצרת המוכשרת והמקורית חשיפה יפה, והיא שוקלת להמשיך ולהציג, כדרכה בקודש, מיצבים ומיצגים מושגיים גם בישראל.

הנושא בו טיפלה ליפשיץ בעבודתה, שכונתה "הקו והמעגל", היה מעט מפתיע לאור העובדה שהתחרות נועדה להציג - באמצעים שונים - הגות, רוחניות, שבר ותיקון בהיסטוריה היהודית בתפילה ובקבלה. שרון תיעדה את עצמה ואת אמה יוכקה בחדר החושך, כשהן מפתחות ומדפיסות תמונות סטילס של הקיבוץ הישן. תוך כדי כך הן מדברות על הקיבוץ, על היחסים הבינאישיים, על השבר והתיקון. השם שהעניקה למעמד, "הקו והמעגל", מתייחס לנורות המשתקפות בנוזל הפיתוח, כשהאחת מעוגלת והשנייה מוארכת.

"אמי היתה מנהלת מחלקת הצילום של בית הספר מעלה-הבשור", מסבירה ליפשיץ, "ועד העידן הדיגיטלי הכירה מקרוב את חדר החושך. התהליך הזה - של חשיפת תצלומי הארכיון של ניר-עוז משנות השישים ועד אמצע שנות השמונים, ודיבור אינטימי אודות הקיבוץ של אז והיום - נראה לי נכון בהתייחס לנרטיב של השבר והתיקון בהם התמקדה התערוכה. לשופטים בתחרות קשה היה להחליט למי להעניק את הפרס, לי או לאמנית מאיה ז'ק, אז הם החליטו בפעם הראשונה לתת גם מקום שני. מלבדנו השתתפו בתערוכה אמנים שעלו לגמר התחרות, ביניהם עפרי כנעני (בת כברי), אורית רף, אריק ויס, זליג סגל, ראידה אדון, ועוד. בסך הכל 18 אמנים. היא תוצג עד 10 ביולי".

שרון ליפשיץ, בשנות השלושים לחייה, מתגוררת, כאמור, במהלך 18 השנים האחרונות בלונדון. היא החלה לעסוק באמנות לפני עשר שנים. לפני כן התמקדה בארכיטקטורה. הפרויקטים שלה - מיצבים גדולי ממדים שמרחיבים את גבולות השיח האמנותי בעזרת צילום, סאונד, תצוגות ברחוב ועל גבי אוטובוסים - מוכרים בעיקר לתושבי גרמניה וסביבותיה.

אחד מאותם מיזמי אמנות נקרא "לדבר גרמנית", והוא ליווה את פתיחתו של המוזיאון היהודי במינכן. שרון ליפשיץ פרסמה מודעה במספר עיתונים גרמניים, בנוסח: "אישה יהודייה צעירה, המבקרת בגרמניה, מעוניינת לשוחח על כל נושא עם כל מי שקורא מודעה זו". בעקבות הפנייה יוצאת הדופן, נסעה ליפשיץ ברחבי גרמניה ופגשה חלק מ-200 האנשים שנענו למודעה. עם חלקם נפגשה למשך שעתיים, עם אחרים למשך יום שלם. השיחות תועדו, שימשו כחומר גלם, ומהן יצרה האמנית כרזות ומודעות שהוצגו במקומות ציבוריים במינכן (תחבורה ציבורית, כיכרות מרכזיות) וכן באתר אינטרנט, במהלך התקופה שקדמה לפתיחת המוזיאון.

עם פתיחת המוזיאון, הוצגה התערוכה, שכללה כרזות שכיסו את כל חזית המוזיאון, וכן מיצג וידיאו. "כל שלב של התערבות הציבור נקרא על שם חלקים של ארוחה: 'אפריטיף' 'מתאבנים', 'מנה עיקרית', ו'עוד משקה אחד אחרון'", מוסיפה ליפשיץ אודות התערוכה האורבנית, שהביאה להתעניינות רבה. "השמות הדהדו מתוך הארוחות שחלקתי כנוסעת ברחבי גרמניה, וכך גם כהשראה לכותרת של מיצג הווידיאו".