ניסורי גיטרה מפלחים את האוויר, משתיקים בחוצפה ישראלית את ציוץ הציפורים שמחוץ לחלון, מחרידים את האווירה הפסטורלית. עמוד ה"מייספייס" (אתר אינטרנט בו מציגים מוזיקאים את מרכולתם לכל גולש) של חמישה בחורים, בני משק מקיבוץ עין הנצי"ב, פורק עול בלפטופ שלי. קשה לי לדמיין איך זה נשמע בקיבוץ שלהם. לא סתם קיבוץ - קיבוץ דתי.

ברק איילי (23) - זמר וכותב, הלל בן (20) - גיטריסט, אמיר אפל (24) - מתופף, אורי אפל (18) - גיטרה, דורון "נלסון" רייך (18) - בס, הם חמשת האלמנטים המרכיבים את "קדחת שלושת הימים". לאחרונה זכו בכבוד גדול כשחיממו ב-20.5 את "אטליז" בפאב "הפינה" בקיבוץ חמדיה.

הדמו שהקליטו באולפני "הצוללת הצהובה" בירושלים מופץ גם בין אלה שהגיעו להופעה האחרונה, כשהם כבר שרים את המילים ומוחאים כפיים עם הקצב. בינתיים עוד לא נתקלו במשוכה של הופעות בשבת, אבל ברק לא נשמע מודאג. "קודם כל שנופיע בימי חול באופן קבוע ובתדירות, וכשנגיע לגשר", הוא מרגיע, "נפוצץ אותו".

הם מנגנים ביחד כבר שנתיים. זקני השבט - ברק ואמיר - כבר אינם דתיים, ועזבו את הקיבוץ. הלל לומד במכינה מעורבת בירושלים. דורון ואורי גרים בקיבוץ, דבר שהופך אותם לדתיים, לפחות פורמלית.

כאשר הם נאלצים להסתפק בהגדרה עצמית מן המוכן, ולסמן "וי" ברובריקות בעמוד המייספייס, הם מתפשרים על שעטנז: רוק/פאנק/מטאל, אבל כשמפנים אל ברק את השאלה, כיאה למורד ובועט במוסכמות, הוא מייצר הגדרה משלו: "פאנק-אצטדיונים", הוא טובע מושג וסגנון, ומסביר: "פאנק אצטדיונים זו לא הגדרה שקיימת, כי פאנק מנוגן לרוב במועדונים קטנטנים - הרבה רעש, מעט קהל. זו מוזיקה פשוטה, לא מורכבת. רוק אצטדיונים, לעומת זאת, הוא מוקפד, מעובד, מורכב ורציני יותר מוזיקלית. לנו יש שירים שהם יותר הארד-קור פאנק, אבל לא פשוטים, כמו כאלה שיוצרי פאנק חסרי השכלה מוזיקלית יעשו. קשה להגדיר אותנו. לא גראנג' ולא רוק כבד, רוק כאסח או פאנק אצטדיונים".

מוזיקה חזקה, מילים חזקות
מה שבטוח, הם עושים המון רעש - מוזיקלי ומילולי. יכול להיות, שעצם הסגנון המוזיקלי הכאסחיסטי משפיע על הטקסטים? ברק טוען שלא. "זה שילוב יד ביד, שני הדברים הולכים ביחד. ככה אני אוהב את זה, ככה מעניין אותי: לעשות גם מוזיקה חזקה, וגם מילים חזקות. מגעילים אותי כל השירים התל אביביים האלה, שאומרים שהכל בסדר, ומקשקשים על מערכות יחסים. אני גם לא יכול לכתוב על ניכור אורבני או על גשם בלונדון - כי זה לא רלוונטי אלי ואל החיים שלי".

אז מה כן רלוונטי לכאן? יש בוודאי עוד כמה דברים שמעסיקים אותך מלבד הון ושלטון.
ברק איילי: "אין דבר כזה, מקום פסטורלי בישראל, אפשר לצאת מהסרט. כל שנייה יכולה לעוף פה פצצה לאחד הכיוונים, זה ייגמר רע מאוד ואנשים יסבלו. כל יום בעיתון הצדדים עושים קולות של 'תחזיקו אותי' וזה לא עוזר לאף אחד, מישהו יקבל את הג'ננה בסוף ולא תהיה דרך חזרה. האלימות החבויה והגלויה נמצאת בכל מקום בישראל. אמרתי שעל דברים חיוביים אני לא כותב, יש מספיק שעושים את זה ויש הרבה דברים לא-טובים שצריכים התייחסות. גם על עניינים לא-טובים אבל בנאליים, שמדובר עליהם בשירים שמושמעים ב'רדיו אמצע הדרך', כמו יחסים של בני שלושים משועממים שאין להם מה לעשות בחיים חוץ מלגדל מיליון חתולים וללכת לפאב בשביל להרגיש פחות בודדים - אני לא כותב, כי זה שיא השעמום, וזה יכול להיות קשור אלי רק בתור בדיחה".

חלק מהטקסטים שלך אלימים ועוינים. האם אין אלה אותם הערכים שאתה מוקיע בשירים שלך?
"הטקסטים האלה לא ממש מייצגים את מה שאני חושב, אחד לאחד. כמו שהעובדה שתסריטאי כותב בגוף ראשון, לא אומרת שזה ממש מייצג אותו. החוויות ה'אישיות' שמתוארות בשירים לא קרו לי, כמובן, אחרת הייתי בכלא. אני גם לא תומך במעשים מהסוג הזה, זה בסך הכל לספר סיפור. גם טרנטינו לא תומך בהתעללות בשוטרים, למרות שהוא יוצר הזדהות עם הפושעים בסרטיו".

בכל זאת, אתה כתבת את כל השירים, ואי אפשר להתעלם מהביקורת הקשה שמוטחת דרכם.
"זה פשוט הרבה יותר מעניין לעשות את זה ככה. שאלו פעם את 'פינק פלויד' - אם המוזיקה שלהם חייבת להיות כל כך רועשת. הם ענו שהיא לא חייבת, אבל ככה הם רוצים את זה. המטרה היא שיר טוב. לא צריך להיהרג בשביל המסר. בסופו של דבר - צריך שהשיר יהיה טוב, גם אם זה לא נשמע טוב. זה לא ביטוי מוצלח, אבל - שזה יצא יעיל, יעשה את העבודה. במהלך הכתיבה, הרבה פעמים המילים מאבדות בכלל את המשמעות המקורית שלהן".

תזעקו בקול, נתראה בשאול
והנה ציטוט של כמה שורות מתוך השיר שנושא את שם הלהקה, קדחת שלושת הימים: אנטי-כרייסט יכבוש ארצכם/ מלחמה תשמיד זרעכם/ ברעב תגוועו כולכם/ מוות ילקט נשמתכם/ מות תומתו בייסורים/ נחותים ומנוונים/ תאיכם לנצח חולים/ בקדחת שלושת ימים...