כאשר השיחה, בגינת בית קפה תל-אביבי, כמעט הגיעה לסופה, החלה שרון רשב"ם-פרופ לזלוג דמעות גדולות, וקולה השתנק בין מילה למילה. עד אותו רגע כבר הספקתי לראות את ציוריה היפים ועגומי המבע, להאזין ברוב קשב לתיאורים מכמירי לב על ילדות קשה והתבגרות אומללה בקיבוץ - אבל רק שיר אחד, שעלה לפתע בדעתה, גרם לה להתייפח ולבקש מהמלצר טישו (ולא חשבון, כפי שטעה להבין).

"כששמעתי לראשונה את מילות השיר 'זה הזמן', שכתבה ושרה דניאלה ספקטור" התייפחה שרון, "הרגשתי שהיא כתבה את זה עלי, ועל העבר הדפוק שלי... 'זה הזמן/ לאסוף הכל פנימה/ וכמו אימא/ שקוראת לילדיה לשוב/ להסיט וילונות/ למתוח מפרשים/ והלב נפתח, נפתח/ מוד לילה נכנס לפעולה...' - שמעתי ורעדתי בכל הגוף. מאוחר יותר התקשרתי אליה ושאלתי אם גם היא גדלה בקיבוץ, כמוני. היא הודתה שלא. מתברר שאותו 'מוד לילה' הפך טראומטי עבור רבים, ולא רק עבור אלה שחוו אותו בלינה המשותפת".

"ילדה כללית" - כך תיקרא תערוכת הציור של שרון רשב"ם-פרופ, שתיפתח ב-27.5 בגלריית קיבוץ נען. הרישומים וציורי הילדות על גבי לוחות המזוניט - ניצבות נכחן או מדוושות על תלת אופן - יבקשו לתאר את הילדה הדחויה והמוחרמת שהיתה שרון. את שאר ילדי קבוצת "אלון" היא מציירת כבעלי עור כחול ונטולי פנים או מאפיינים אישיים, מלבד מספר הכביסה האפור. בנים ובנות בתחתונים וגופיות בוהקים מלובן, ורק מספר הכביסה האפור בשולי הגופייה נותן ייחוד כלשהו.

שרון יודעת להצביע על הילדים האנונימיים שבציור ולקרוא להם בשם. "יש את זה שהיה מלך הכיתה והתעלל בי ללא הפסקה, וכאן אחד, שהיה ילד צדדי, כמוני. כשהצגתי את הציורים בתערוכה הקודמת שלי ,'תיכף נשוב', בתיאטרון ירושלים, באו אלי כמה בנות כיתה ואמרו שאינן זוכרות שהייתי ילדה בודדה או מדוכאת. הן טענו שהייתי מציירת ומתעסקת עם מוזיקה ולכן התרחקתי מחברת הילדים. אבל אני לא כועסת על איש. גם למלך ומלכת הכיתה לא היה פשוט; גם הם, אני חושבת, לא ממש אהבו את מה שקרה ולאן היו צריכים להגיע".

שרון מעלה חוויות שנצרבו בנפשה בימי ילדותה בקיבוץ גבעת-חיים איחוד, ונדמה שלא נרפאו עד היום. היא נזכרת בלילה אחד, בו התעוררה משנתה לשמע קולות אזעקה רמים שעלו מהמפעל הקיבוצי הסמוך לבית הילדים. התברר שמחבלים נכנסו למקום ותכננו פיגוע. היא ישבה על מרפסת הגן, בכתה המון, אבל איש לא בא להרגיע או לנחם. מאז סבלה מסיוטי לילה. בלילה סוער אחד רצה עם כותונת הלילה אל בית ההורים, כשהגשם והרוח מצליפים בה, אבל בהגיעה ל'בית' החליטו הוריה להחזיר אותה אל מיטתה בבית הילדים.

במסגרת התערוכה בגלריה של נען היא תקרין סרט קצר שיצרה, ובו משתתפים ילדתה הקטנה ובעלה. השניים נראים הולכים בדרך אל המקום שהיה הגן של שרון. הבעל, המגלם את אביה של שרון, קורא לבתו סיפור לפני השינה בשם "תולדות האדם הקדמון". אם תרצו - סגירת מעגל שנותר פתוח עד עתה. "היתה תחושה אמיתית של יתמות, למעט שעות אחר-הצהריים, אז הלכנו לבית ההורים. שעת הסיפור היתה המנחמת מכל שעות היום", היא מודה בקול קטן. על הוריה ועל שני אחיה אינה מוכנה לדבר, לטוב ולרע, ורק מאשרת שכיום יש נתק מסוים ביניהם.

לשקם את החיים
שרון רשב"ם-פרופ, 43, מתגוררת בגאליה (סמוך לרחובות) עם בעלה ושלושת ילדיה, מציירת ומטפחת בית ומשפחה - שלטענתה לא היו לה כילדה וכנערה. היא מגדירה את התקופה הנוכחית כמאושרת ומספקת, אבל מסרבת להרפות מהעבר המצולק, בו היתה ילדה חרדתית ושמנמנה, עם שיניים עקומות ושם משפחה בעייתי. הצירוף הזה, של מבנה אישיותי חריג וחברת ילדים אכזרית, הכתיב מהלך חיים יוצא דופן וטיפול פסיכולוגי ממושך שהסתיים רק לפני חמש שנים, אז החלה ללמוד ציור אצל ידיד רובין בגבעת-חיים איחוד. "למדתי אצלו לא רק לצייר ולחפש קול פנימי שיצא החוצה" היא אומרת, "אלא גם להתחבר לתחושות ולכעסים. גם ידיד היה ועודנו 'אאוטסיידר', ילד שוליים שהפך לצייר, והוא הפך להיות נפש תאומה שלי. פעם בשבוע אני באה לקיבוץ, משוחחת אתו המון וגם מציירת, וחוזרת מזוככת למושב".

למעט שתי תקופות, בנות שנתיים כל אחת - בקיבוץ קלי"ה (הוריה התנדבו לסייע למייסדי המקום) ובדרום אפריקה, שם שהתה המשפחה במסגרת שליחות ציונית - מתארת שרון את ילדותה הקיבוצית כקשה לעיכול. "תאר לך שכבר בכיתה גימ"ל, בשיעור תנ"ך, שאל אחד הילדים את המורה מה פירוש שם משפחתי, רשב"ם. האמת היא שהשם הוא ראשי התיבות של רבי שמעון בן מאיר, אבל המורה השיבה שזה על שם רבי משה בן מיימון. מאז נדבק בי הכינוי 'מיימון'. הפסיקו לקרוא לי שרון. זה נאמר בלעג, בהיגוי מזרחי, ותמיד הייתי רועדת כשקראו לי כך. הייתי מפוחדת ומתוסכלת מכך שהפכתי למיימון. תחושת הזרות היתה קיימת גם אצל אמי, שבאה מטבריה ונישאה לבן קיבוץ. גם היא חשה בשוליים, ואולי זה מה ש