בתערוכה "פנים - שווים אבל שונים" (אוצרת: דורית טלמון), בגלריה בקיבוץ גן שמואל, מציגה רבקה שורץ קבוצת פסלים גדולה המייצגת בעוצמה רבה את הרעיון על שוויון בין האנשים כבני אדם. "בימים של כאוס חברתי עולמי, של אלימות גוברת בארץ ובעולם", כותבת היוצרת, "מהדהד בי משפט מספר בראשית: 'כי מעפר באת ואל עפר תשוב'. כולנו נבראנו שווים, מעפר באנו ואליו נשוב. שווים, אבל שונים. שווים, אבל אחרים. תופעת הגזענות פוגעת במין האנושי כמו מגפה נוראה. עמים נרצחים בשל לאומיותם, צבע עורם או אמונתם, והמגפה מתפשטת והורסת ומציתה אש של שנאה והרס בכל מקום. משחר ימיו מצווה האדם ל'ואהבת לרעך כמוך', ואולם נראה כי האטימות והאנוכיות תפסו בלב האדם את מקומן של החמלה, האהבה והסובלנות. כל הפסלים מביטים למעלה, כמו בתפילה, והם נוצרו מתוך המיית הלב ומבקשים להזכיר - היה אדם".

עוד בגלריה בגן-שמואל: כרמלה אלדר מציגה את "למראית עין" (אוצרת: דורית טלמון) - סדרת עבודות מהשנים 2008-2010. העבודות מתחלקות לקבוצות, כשבכל קבוצה קיים מוטיב קבוע של תנועה, צמיחה והתחדשות, חוק טבע המתקיים במעגלים ובקביעות.

שתי התערוכות יינעלו בתאריך: 8.5.

אלימה ואגסי בצבעים
בגלריה בבארי שתי אמניות ישראליות ידועות: אלימה ב"שחור על לבן", ונלי אגסי ב"חלום בו השתיקה עשויה זהב" (אוצרת: זיוה ילין). אלימה היא אמנית מהדור הוותיק, מאמני "עשר פלוס", שמחזיקה עד היום במסורת המופשט אנין הטעם. לעומתה, נלי אגסי היא בת הדור השני-שלישי, צעירה שהספיקה כבר לעשות קריירה ולהציג במוזיאונים ובגלריות בארץ ובעולם. בבארי היא תציג וידיאו משנת 2005.

אלימה התפרסמה בארץ בהדפסיה. תערוכה זו, המצוירת בצבע אקרילי שחור על נייר, עם נגיעות צבע מעטות, אינה שונה מעבודות ההדפס והציור הצבעוניות שלה.
גם כאן, תהליך הריכוז, הזיכוך והתמצות הם השפה הציורית הבסיסית השולטת.

העבודות השחורות אינן רישומים, הן עבודות ציור לכל דבר, תוצאה של מאבק בין האמן והנייר. בכל שנות עבודתה, יצרה אלימה גם הדפסים וציורים צבעוניים וגם עבודות "שחורות". תערוכה זו היא תערוכת היחיד השלישית של "עבודות שחורות", ויש בה, בו-זמנית, מהעוצמה והחדות של השחור על הלבן ומהרכות והליריות שיוצר המפגש ביניהם.

נלי אגסי נראית בווידיאו שלה כשהיא עם הגב אל הצופה, בתוך פריים לבן, כאילו היא פונה אל נוף מופשט אינסופי, ומנופפת לשלום בידה השמאלית. לא ברור למי מיועד הנפנוף ואם הוא ברכת שלום או פרידה, אך הפעולה המתמשכת בחלל הלבן, הנקי כמו שתיקה, מעלה תחושה הזויה-חלומית - ולפתע נוצר חיבור דק מן הדקים בין שתי העבודות, בין שתי האמניות, חיבור שהוא ברמת האטמוספרה והזיכוך של העבודות יותר מאשר ברמה הנרטיבית, ב"כמעט נגיעה", בתחושה ללא מילים.
נעילה: 8.5.