תמיד, כשמדובר במשפחת סנד מרביבים, אינני יכולה שלא להתייחס לזוגיות. אצל אלכסנדר ז"ל ויונת, היתה זו הכתיבה הזוגית, המפתיעה תמיד כבראשונה. השאלה עלתה עם כל ספר מחדש: איך קורה ששניים ביחד יכולים ליצור אחדות מושלמת כזו, גם בכתיבה, והתשובה נותרה תמיד תלויה באוויר ומצפה לספרם הבא.

והנה, אולי באופן לא מפתיע, יצא לאור, לאחרונה, ספרם החדש של דניאל ואסנת סנד (רביבים), "מכתב בתוך בקבוק" (הוצאת גוונים). דניאל - בשיריו, אסנת - בציוריה, יוצרים יחד ספר שהוא שלמות של דיאלוג. דיאלוג בתוך השירים עצמם, דיאלוג בין השירים לציורים.

ציוריה של אסנת, על כריכת הספר ובין דפי השירים, צבעוניים מאוד, חמים, עזי ביטוי והבעה, מתפרצים ואינם נותנים למתבונן מנוח. בשפת הצבע והצורה מנהלים הציורים דיאלוג עם מילות השירים, ויוצרים יחד עמם שפה ייחודית של מילים-צבע-צורות.

את שיריו הקודמים של דניאל כבר הכרנו בספרו "גשם כבול". אז היו אלה שירים מופנמים מאוד, אולי אפילו חוששים מגילוי, מיציאה מהתחום הפרטי. שירי הספר "מכתב בתוך בקבוק" כבר הרבה יותר חשופים וחושפים. יש בהם הרבה אהבה, רגשות, חום, חיפוש קשר, ידיעת כוחו של היחד, ועם זאת ביטוי לחששות, פחדים, בדידות. כל אותם חומרי חיים הגורמים לשירה להיוולד ולגעת.

בשיר "בדידות" כותב דניאל: "ימים עוברים/ הכול עובר עכשיו/ לבד ברוח/ לא רוצה להישבר// שעות בדרך למעלה/ חושך יורד לאן/ שלאט יורד/ הלבד// ולא רוצה להישאר/ קיפאון וכפור/ לברוח מעצמו// וכן, חשב שהשיר יעזור/ אכן, יצא להתגבש/ עם עוד אחד בודד/ לא בכו מתוך פחדם".