שוחרי האמנות הישראלית מכירים ומוקירים את הצייר והפסל אורי ליפשיץ (שנולד בקיבוץ גבעת-השלושה); אולי גם את בן-דודו, הפסל אסף ליפשיץ (בן וחבר קיבוץ מעוז חיים), אבל שבט הליפשיצים - שידע אינספור פרידות, גירושים, ולידות שיצרו אחיות ואחים למחצה - כולל עוד יוצרים ויוצרות, בגילים צעירים ומתקדמים.

במהלך השנים, אם עקב עימותים פנימיים ואם בגלל אגו מפותח ורגשות עזים, המאפיינים אנשי אמנות - לא הסתייע למשפחה האמנותית להציג יחד. בשבת האחרונה נפתחה, ב"קפה-גלריה" של קיבוץ מעוז-חיים, התערוכה "פיצול גנטי". שבעה מבני המשפחה הרחבה מציגים בה פסלים, ציורים וכלים מעוצבים.

לכאורה אין מכנה משותף ויזואלי בין עבודות הליפשיצים על שלוחותיהם השונות, אבל מבט נוסף, ושיחה עם המעורבים, יוצרים הקשר כזה. "אנחנו משפחה שרוטה", מעידה תמר ליפשיץ, אחותו-למחצה של אסף ליפשיץ. "יכולים לתאר סצנה של קורבן בן, של מתאבד שיעי, ואז להודות שיש בעבודות האלה גם צחוק והומור. כמו שאמרתי... שרוטים".

כדי לתאר את העץ המשפחתי של הליפשיצים צריך לגייס יער שלם... קחו אוויר וצאו אתנו לדרך: אריה וחוה ליפשיץ, מהכפר רוקיטנה הסמוך לקייב (שבאוקראינה), עלו לארץ ישראל בשנת 1934. קודם לכן שלחו לארץ את ארבעת ילדיהם: יענקל, חייקה, חנה ושרוליק. כולם היו אנשי עמל, אבל החיידק האמנותי קינן בהם הודות לחינוך שהקנו להם הוריהם תאבי ההשכלה. אורי ליפשיץ, בנם של יענקל וחייקה שהתיישבו בגבעת-השלושה, הוא הבכור בצאצאי הבנים לבית ליפשיץ. לפני שהחל לצייר הפליא לנגן. הוא עזב את המשק לטובת האמנות. שלוש פעמים התחתן והתגרש, והוליד שבעה ילדים, ביניהם לא-מעט אמנים. נדב ליפשיץ, בנו של אורי מנישואיו לדורית, הוא אמן צעיר ומבטיח, שציוריו מזכירים את אלה של אביו.
נירה לב, בתם של חנה ליפשיץ וישראל קירשנבוים, גדלה בחיפה לאחר שאמה נטשה את גבעת-השלושה. רבים מציוריה הנאיביים ורוויי הצבע משקפים את נוף ילדותה הקיבוצי.

הפסל אסף ליפשיץ, בנם של שרוליק ליפשיץ ולאה שרשבסקי, ואחותו תמר (מצד אביו, שרוליק), מציגים מעבודותיהם בתערוכה המשפחתית, אבל גם אחיו התאום של אסף, נדב, הוא פסל באבן, ואחיו הבכור, איתן, אף הוא בעל נטיות אמנותיות מובהקות. אחות נוספת (מצד האם) היא הסופרת דבורה עומר. הבת של איתן וניצה ליפשיץ ממעוז-חיים היא סיגל ליפשיץ, מעצבת החפצים. עידית לוי, בתה של תמר המתגוררת ביודפת, מפליאה לצייר את נופי הגליל ואת דיוקן הסב שרוליק.

ספרי אמנות במקום ממתקים
הצלם אריה גנתון, מנהל הקפה-גלריה במעוז-חיים, מעיד כי המפגש האמנותי הזה הוא נדיר מסוגו, מבחינת הקשר הגנטי והפיצול בין חומרי עבודה וההקשרים האמנותיים. בעבודות לא-מעטות שמוצגות בגלריה, רואה גנתון קשר למחוזות הילדות והצמיחה של המשפחה. "נעשתה כאן עבודת עיצוב רגישה, בעיקר של עורך הסרטים ערן ג'אגו, ועד השלמת העבודה התקשיתי להאמין שתערוכה כזו אכן תיתכן. אתה יודע, אמנים, עם כל המורכבות שלהם".

נירה לב, שמציגה בתערוכה ציורי הווי קיבוצי בסגנון נאיבי שובה לב, מודה שכיף להיות בחיק המשפחה, למרות היותה "משוגעת". "יש לכולנו דחף גנטי ליצור, כמו שסבא אריה היה לש דמויות מלחם", היא מספרת, והקהל מגיב בצחוק. "בעלי רמי מבקש ממני להסביר לו שוב ושוב מי נשוי למי, באיזו פעם, ולמי שייך כל ילד. אז נכון שזה נורא מבלבל, אבל עובדה שאנחנו כאן".

יעל שהם, אחותו של אורי ליפשיץ, מעידה על בית אמנותי בגבעת-השלושה. "אבא היה נוסע לעיר הגדולה, מכתת רגליו וחוזר תמיד עם ספר אמנות. כשכולם היו קונים מהתקציב ממתקים, הוא היה רוכש ספרים. היתה לנו ספרייה ענקית, אבל אורי לקח את כל הספרים אליו. אני נשארתי כמעט בלי כלום".

אורי ליפשיץ טוען שבני המשפחה לא הסכימו עם עובדת היותו צייר ולא רצו להזמינו לתערוכה. "זו הפעם הראשונה שהם מודים בעובדה שיש להם עוד צייר במשפחה", הוא אומר, ואסף, בן דודו, מספר שאורי לימד אותו בעיקר מה לא לעשות באמנות. תמר מצחקקת ואומרת: "אל תיקח אותם ברצינות", אבל אורי שב ומתעקש על צדקת דבריו: "בשביל להיכנס לתערוכה התחננתי על הברכיים, אמרתי שאני יודע לצייר ושגם לי מגיע. אמרו לי: 'תגדל, תבשיל, תעשה עוד ילדים, תתגרש ושוב תתחתן, ואז נראה. הם גדלו והתפתחו בזמן שאני הייתי עסוק בחיתולים ובמוצצים".

תמר ליפשיץ: "אמרתי כבר שאנחנו שרוטים. זה בקוד הגנטי הליפשיצי. יש לנו סערה פנימית שצריכה לבוא לידי ביטוי".

אתם אומרים שיש הרבה צחוק בעבודות, למרות שאת בונה מעין מזבח לראשו של בנך, ואורי מצייר שוב ושוב את ישו בזרועות אמו.
תמר ליפשיץ: "יש בזה ממד של צחוק".
אורי: "אותי שאהיד ערבי מאוד מצחיק. גם מוות זה דבר מצחיק. מיד ראשונה אני יודע שבשמים לא מחכות 72 בתולות".
אסף: "יש תחרות בין בני המשפחה, גם אם ח