המושג השגור בשפת היידיש הנכחדת, "א-גרויסע מציאה", מבטא באופן סרקסטי "מציאה גדולה" ובעצם רומז על היפוכה הגמור. האמנית סיון גרוס, שמבססת את מיצביה על "מציאות" גדולות וקטנות, מביאה לידי ביטוי נוסטלגי (אך לא סנטימנטלי ודביק) את החצרנות הקיבוצית, שהפכה לנחלת עבר ומייצגת את הכלל שהופרט ואת הקהילה השיתופית ששינתה פניה לבלי הכר.

דווקא "סוכנת זרה" כגרוס, שלא התגוררה בקיבוץ ולא עסקה בנרטיב הקיבוצי בטרם התבקשה להציג תערוכה בקיבוץ נחשון - הצליחה ללכוד, בכישרון רב, פיסות רהיטים, אביזרי ילדות, גרוטאות, כרזות ו...שקיות תה תלויות לשימוש חוזר, וליצור - בעזרת מעשה האספנות השקדני - מבנה באוהאוסי, שופע דמיון וגעגוע.

בזיכרון האישי שלי עלו מיד צילומי "המחסן של לילו" מאת עמי ואלך (משמר-העמק), הסנדלריה המשוחזרת שהציג יובל דניאלי בעין-חרוד ובגלריית הקיבוץ, ובמכלול הרחב יותר גם עבודותיו המופשטות של נחום טבת (שהיה, בין השאר, המורה של גרוס). גרוס עצמה מעידה על השפעות האדריכלות הקיבוצית (מסטצ'קין, אריה שרון) או של מלכה האס, הכוהנת הגדולה של חצר הגרוטאות הקיבוצית. "הפעולה שלי מתחילה באיסוף חפצים עם היסטוריה", מספרת סיון גרוס על משלח ידה. "אחר-כך באה הפעולה על החפצים, החיבור ביניהם, שיוצר משמעות אחרת. הוספת המשמעות הפרטית שלי על גבי ההיסטוריה מרחיבה את המשמעות עוד קצת. פעולת ההרחבה יכולה להימשך עד אינסוף, כמו הפעולה היומיומית של עבודה וצבירה. ההישג (או השכר) אינו בגמר העבודה, עם העלאת התערוכה, אלא בהגשמת רעיונות כמו שוויון ואחווה והעלאתם למודעות ציבורית".

הרעיון לפרויקט ולתערוכה, המכונה "חצרנית", עלה במוחה ובדמיונה של גרוס כאשר עבדה לקראת תערוכה שאמורה הייה להיות מוצגת בגלריה של קיבוץ נחשון. תוך סיור שערכה במקום התברר לה שהקיבוץ עומד להיפטר מבית ילדים ישן ומחדר כביסה, על תכולתם. היא הצילה את החפצים מכליה ועשתה בהם שימוש אמנותי. תוך כדי עבודה חקרה את האדריכלות הקיבוצית, את פירוק הבית כסמל לפירוק הרעיון, את החפצים שייצגו אידיאולוגיה ותפישת חיים. במקביל לאיסוף האביזרים, יצרה סרט קצר שמתעד את צריף הנוסטלגיה של קיבוץ בארי, בהדרכת החבר רמי חרובי.

המיצב ה"חצרני" הוא מוקד התערוכה ב"גלריית הקיבוץ" (אוצרת - יעל קיני), אבל בחלל הכניסה יצרה גרוס מיצב המושתת על אריזות הגבינות הרכות של "תנובה" (כולל הבית והפרה שלצדו). המוסדות הציבוריים עוצבו במוקטן באמצעות האריזות, כמו גם הקו שחוצה את הקיר לכל רוחבו. גם עבודה זו מעוררת עניין ומעידה על כושר המצאה לא מבוטל, אבל חסרות בה האינטימיות והחמימות של המיצב המרכזי.

נעילה: 2.4.