בשנים ש"עוטף עזה" היה מושג ומותג, בעיקר בשנתיים שקדמו ל"עופרת יצוקה", נפגש יגאל צחור (מקיבוץ רביבים) עם תושבים מזדמנים בדרום - ספר ומוכר עיתונים בשדרות, אחלמה פרץ, תלמידים במכללת ספיר, חברים בקיבוץ מגוון, מתאבלים בלוויה של ג'ימי קדושים בצאלים - וראיין אותם לספר שהלך ונרקם בראשו. אחר-כך הרחיק מזרחה וצפונה, והרחיב את יריעת המרואיינים: רחל רבין, עדה סירני, עדנה סולודר, קצ'ה, פרוספר עזרן, גדעון גזית, איתן סט, גיל לבני - חמישים איש ואישה, "כולם", הוא מפרט, "דמויות שחוו על בשרן, ביישוביהן, בתקופות שונות, הפגזות קשות, או נפגעו אישית, בגופם, מהתקפות טרור". עכשיו הם כולם בספר, שרואה אור השבוע: "עוטף ישראל - מסע, מסה ומעש".

לפי איזה מפתח בחרת את המרואיינים?
יגאל צחור: "כמה שמות היו לי בראש מלכתחילה, אבל במהלך המסע עצמו צצו עוד ועוד שמות, יצרתי איתם קשר ונסעתי אליהם, אל כל אחד במקומו".

למה כל זה?
"כדי להזכיר לאנשים ששכחו, או לספר לדור הצעיר, שבכלל לא יודע, מה היה כאן, למשל, לפני ארבעים שנה. זהו גם סיפור המדינה בטרם הקמתה. כמה עוד זוכרים או יודעים, למשל, שאחרי מלחמת ששת הימים סבלו תושבי עמק בית-שאן ממלחמת התשה? במשך שנתיים וחצי ספגו הקיבוצים באזור הפגזות רצחניות, החברים הלכו לחרוש בימים, ובלילות הורידו את הילדים למקלטים. הם עברו דברים קשים, ולא נטשו את בתיהם. המשיכו לתפקד כמיטב יכולתם, ולא ביקשו תגמול. בעיניי, הם גיבורים אלמונים של המעשה הביטחוני במדינה".

זה סתם מקרה, שרובם קיבוצניקים?
"לא כיוונתי לכך, אבל אלה, כנראה, העובדות. הספר יוצא במלאות מאה שנים לתנועה הקיבוצית, ולא נורא אם בעזרתו ילמד מי שלא מודע, או סתם מתכחש, על החוב הגדול שחבה המדינה לתנועה ההתיישבותית".