ב"צוותא" תל-אביב ישבו, במוצאי שבת לפני שבוע וקצת, די בצפיפות. "נפגעי חרדה" היא אחת מהצגות "הבימה" שממשיכות להתארח בתיאטרון הצנוע עד שיושלם שיפוצו של התיאטרון הלאומי. לא במקרה אני מתחיל מענייני שיפוץ. הסאטירה החדשה של יוצרי "ניקוי ראש" המיתולוגי - כתיבה: ב. מיכאל, אפרים סידון; עריכה ובימוי: מוטי קירשנבאום - היתה צריכה וראויה להיוולד דווקא לתוך מועדון צוותא, על כל המשמעות האנתרופולוגית שלו. אבל היא מגיעה לבמה הזו דרך... התיאטרון הלאומי. סאטירה אקטואלית נושכת, בוטה, שוחטת פרות קדושות - מופקת על-ידי התיאטרון הלאומי. מה קורה פה?

אז נזכרתי. עד לפני שנה כל השמאל הישראלי צעק בכיכר: שתי מדינות לשני עמים. והנה החליט הביבי נתניהו לאמץ את הרעיון הזה. באותו רגע הבנתי שאנחנו חייבים לאמץ רעיון אחר (למשל, מדינה אחת לשני עמים). הרי ברור שאם ביבי חושב כמונו, הוא מבין ששתי מדינות לשני עמים לעולם לא יקומו, ולכן אפשר לאמץ את הרעיון הזה, ולהמשיך לעשות עם אתרי המורשת מה-בראש.

אם לא הבנתם, אמשיך להסביר: הפעם האחרונה שתיאטרון בסדר גודל של הבימה ניסה לעשות סאטירה רצינית, היתה בשנת 1969, ב"תיאטרון הקאמרי", עם חנוך לוין ו"מלכת האמבטיה" שלו. ההצגה ירדה אחרי 19 הופעות, תחת מטחי ירקות העונה, והפגנות קשות. כך שאם הבימה טוען שהוא מעלה סאטירה, זה סימן שאפילו סאטירה כבר אין פה. לא תהיה פה. והאמת, למעשה, עגומה קצת יותר.

"נפגעי חרדה" מכנסת את טובי הכותבים והשחקנים. מעטים כותבים כמו ב. מיכאל וסידון, מעטים מוכשרים כמוטי קירשנבאום בבימוי ועריכה. אבל אם הטובים ביותר לא מצליחים במקום שהם מתיימרים לכתוב ולהעלות סאטירה אקטואלית - אז מה נשאר לנו? מי יצילנו מיד שונאינו, ואחינו?

ועדיין, האמת עגומה עוד קצת יותר. על הבמה עומד צוות מוכשר להדהים, שחקנים וקומיקאים מהשורה הראשונה, מוזיקה נפלאה של קרן פלס, דואטים ושירים משובחים, טקסטים מצוינים, מערכונים עם פאנץ' ליין, שעה ועשרים הזורמות במהירות מנושא לנושא, נוגעים כמעט בכל חוליינו - ובכל זאת לא נוגעים. כי האמת העגומה היא אנחנו, שכבר בקושי מתרגשים אפילו כשמהבמה מבקשת "השמאלנית מהכיכר" רצח חדש, כי כבר משעמם. נדמה שכבר שמענו הכל, ראינו הכל, עד כדי כך שאנחנו פשוט לא מגיבים. מחיאות כפיים פה ושם, צחוק קצר, לפעמים למישהו בקהל יורד הגרוש והצחוק יימשך עוד קצת. הם מצחיקים. סאטירה זה דבר מצחיק. אבל, ובעיקר, היא צריכה לגרום לנו לנוע בחוסר נחת על הכיסא, להיות נבוך, להיות מושפל במידה כזו שאפשר יהיה לעכל את הנאמר ואולי לתקן. ו"נפגעי חרדה" לא עושה את זה, בדרך כלל. לא מפתיעה. לא נכנסת לקרביים ומחטטת בפצעים. היא מנסה, אבל אנחנו נפגעי חרדה, נחוץ הרבה יותר כדי להפחיד אותנו.

מצד שני, צריך לראות את "נפגעי חרדה", בוודאי אלה מכם שלא נחשפו לאחרונה לסאטירה הקלילה של "ארץ נהדרת", או למורכבת יותר, של "החמישיה הקאמרית". צריך לראות, כדי שהקול הבודד הזה לא ייעלם מהר מדי, ואולי אפילו הביבי ושות' יגיעו לצפות - בכל זאת תיאטרון לאומי, ואנחנו עכשיו חזק בקטע של אתרי מורשת יהודיים.