"ג'יקוב ברגמן הפליא לנצח על התזמורת...", "זה היה ניצחונו הגדול של ברגמן...", "ההכנה הקפדנית, הדיוק בניואנסים, השליטה בנגנים... בראבו, מאסטרו ברגמן", "מאהלר נשמע כמו שמאהלר צריך להישמע, בעיקר בזכותו של הקונדקטור, ברגמן..."

אשדות של סופרלטיבים שופעים עיתונים בארצות הברית, בקנדה, באירופה, וגם בפיליפינים וביפן, על מנצח בשם ג'יקוב ברגמן. רגע, השם מצלצל מוכר: ג'יקוב, כלומר, יעקב, זה אולי יקי? הקיבוצניק ההוא, מנצר סרני? האקורדיוניסט המחונן מהסיקסטיז? החתיך ירוק העיניים ויפה הבלורית, שכל הבנות עשו לו עיניים? ובכן, זה הוא.

בשבוע שעבר הגיע לכאן - העיניים עודן ירוקות, החביבות שופעת, השיער הכסיף - כדי לנצח על סדרת קונצרטים של התזמורת הקאמרית הקיבוצית (14-6 במארס), וכמו בכל ביקור שלו, שמתרחש פעם-פעמיים בשנה, הוא נרגש כמי שחוזר הביתה: שואף מלוא ריאותיו קיבוץ וישראל, מתענג על קרני השמש, מתרפק על זיכרונות עבר, צוהל עם כל שיחה טלפונית נכנסת מחברים ותיקים.

יקי, הוא ג'יקוב (65), עשה את זה - קריירה מוזיקלית מפוארת - במקום, שאם אתה יכול לעשות את זה בו, כדבר השיר, אתה יכול לעשות זאת בכל מקום. בניו-יורק. מסתבר שהכתובת היתה על הקיר, או על הנייר, כבר בילדותו: "יום יבוא, ויקי ילמד מוזיקה בניו-יורק", כתב אביו, פרדי, בגרמנית, על גב תצלום של יקי, בן ארבע, אוחז בכינור, שנשלח מהארץ לקרוב משפחה בניו-יורק. כינור קטן, בגודל רבע, שקנה לו אביו, היה הכלי המוזיקלי הראשון שאחז יקי. זה היה בשכונת שפירא, שם נולד וגדל עד גיל חמש. כשנפטר אביו, ואמו, חנה, התקשתה לפרנס את יקי ואת אחותו הפעוטה, אילנה - הוזמנה המשפחה להצטרף אל אחיו של האב, בנצר-סרני.

"כל מה שרציתי, זה שיהיה טוב לילדים", אומרת אימא חנה, בת 93. אז היה להם טוב, והיה טוב גם לה: בקיבוץ הכירה, ונישאה בשנית, לשלמה פינצי, וילדה ליקי אח, אריאל. לימים חלקה את חייה עם חיים פרלמן (אביו של הכנר יצחק פרלמן), הקבור בבית העלמין בקיבוץ. למרות שלא מתוך אידיאולוגיה הגיעה לנצר-סרני, השתלבה בו היטב.

ואשר לכינור, הוא המשיך ללוות את יקי בשנותיו הראשונות בקיבוץ, בעידודם של בוניה וניצה שור, מטפחי המוזיקה המיתולוגיים של נצר-סרני. זה היה הכלי הרציני, ה"פורמלי", ועליו ניגן גם בתזמורת הקיבוצים ("ניגנתי לא רע, אבל לא מספיק כדי לעשות קריירה"). היתה זו סקרנותו הבלתי נלאית לכלים מוזיקליים, שהפגישה את יקי עם הפסנתר, וגם עם כלים "פושטיים" יותר, מפוחית ואקורדיון. בכוחות עצמו למד לנגן עליהם, ניסוי וטעייה, ויצא נשכר: הם הקנו לו מעמד-על, של מי שאי-אפשר בלעדיו: מעבד, מלווה, מרקיד. מסמר בכל אירוע וחג בקיבוץ.

אקורדיון בארבע אצבעות
"הרבה יותר ממסמר", מתקנת עפרה אכמון מקיבוץ משמר-העמק, ילידת גבעת-ברנר, שהיתה כוריאוגרפית ואושיית תרבות בנצר-סרני, בירת התרבות הקיבוצית באותן שנים. "אי-אפשר היה לקיים ערב ריקודים, או מסיבה, או חתונה, בלי יקי. הוא ידע לנגן על כל הכלים, כאילו נולד איתם ביד, אבל באקורדיון הוא היה משהו מיוחד, ואנחנו היינו זקוקים לו, תלויים בו נואשות. הוא היה מגויס נון-סטופ. לפעמים קצת נמאס לו, היינו צריכים ללחוץ, אבל בסוף תמיד התרצה. בשלב מסוים, אפילו פנטזנו יחד על הקמת להקה. אגב, יקי הוא, כנראה, האקורדיוניסט היחיד בעולם, שמנגן באקורדיון בארבע אצבעות".

יקי מתפקע מצחוק: "לבן דודי היה אקורדיון קטן, עם רצועות עור מצ'וקמקות, שאי-אפשר היה להתאים לידיים. וכיוון שלמדתי לנגן עליו לבד, בלי הדרכה, רכשתי הרגלים לא נכונים, אז החזקתי את האקורדיון עם הבוהן מתחת, ופיתחתי טכניקה משלי, מבוססת על אינסטינקט, של נגינה בארבע אצבעות. זה דווקא עבד טוב".

עם תחילת התיכון, נשלח יקי ללמוד בבית הספר המקצועי באפיקים. מסמר המסיבות והחגים, שנעקר באחת מהסצנה המוזיקלית של נצר-סרני, נשתל מחדש בזו של אפיקים. גם שם נחטף לכל שמחה ואירוע, ניגן בתזמורת, וליווה את להקת המחול של עמק הירדן. כך, עד לסיום התיכון.

הקיבוץ הציע ללמוד מיכון חקלאי
רק שנה אחת היה יקי בקיבוץ, לאחר השחרור מצה"ל, בטרם החליט לעזוב. "רציתי לצאת ללמוד, הקיבוץ הציע שאלמד מיכון חקלאי, מה שכמובן לא התאים לי, ובכל מקרה הרגשתי צורך לצאת, להיזרק מחוץ למסגרת, לראות עולם, וללמוד מוזיקה".

את ארבע שנות לימודי הקומפוזיציה והניצוח, באקדמיה בירושלים, מימנו כישוריו המוזיקליים: הוא ניצח על מקהלות קיבוציות, וכתב להן עיבודים, וכמה קיצים יצא כשליח תרבות למחנות קיץ יהודיים בארצות הברית. באותן שנים גם נחשף לניו-יורק, ונשבה. "לי, הקיבוצניק מהכפר הקטן, פתאום נפקחו העיניים. הכל במנהטן היה פסיכדלי, הכל היה מלא מוזיקה, רוק, ג'ז, קלאסי. איזו תקופה... בדיוק סיימתי את האקדמיה, יצאתי שלם, עם ש