ארז חוזר במפתיע ארצה מניו-יורק, ומאשפז את עצמו במוסד פסיכיאטרי. דביר, ידידו מנוער, אינו מבין מה אירע לו, לארז, מטובי החבר'ה בכיתה. לבקשת המזכירות, מלווה אותו דביר, ומביאו לקיבוץ, להתאוששות. המפגש המחודש ביניהם מציף זיכרונות וסודות כמוסים, מתוקים-מרירים, שמחים-כואבים, מהילדות הקיבוצית המשותפת. בהמשך גם יתברר מהיכן נובעים פחדיה של דנה, בתו המתבגרת של דביר, ומהו שהכביד כה על יחסיו עם אשתו לשעבר, אן.

ספר הביכורים של יריב דומני, "בנים חוזרים" (זמורה ביתן), הוא ספר על קיבוץ, אבל אחר, עמוק, מרתק ורב ממדי, ובעיקר - וזה חידוש מרענן בז'אנר - לא שיפוטי. "אני מנסה להביא נקודת מבט שונה על חוויית הקיבוץ, ולא נוקט עמדה", מאשר יריב (46), בן קיבוץ שער העמקים, מוזיקאי, תושב יקנעם. "לדעתי, הילדות הקיבוצית לא שונה מאחרות. כל אדם סוחב אתו מילדותו שריטות, כעסים, עלבונות. בידינו הבחירה אם להביט אחורה בזעם, או, להבדיל, ברוח אידילית ורומנטית, או בדרך שלישית, מפוכחת ועניינית, שבה מתערבבים הקשיים עם הגעגועים".

ואתה בוחר בדרך השלישית.
יריב דומני: "נכון. אני אומר: קחו אחריות! לילדי קיבוץ, בניגוד לילדי העיר, למשל, ישנה הפריווילגיה להאשים את הקיבוץ בפצעי הבגרות שלהם, ולשחרר את ההורים מאחריות. בעיר, היחס להורים הוא תערובת של הכול, אהבה וכעסים. הספר נמנע מכל אמירה קטגורית, וזה חשוב לי. לא 'אח, איזו ילדות מאושרת היתה לי בקיבוץ', אבל גם לא 'עשו בנו ניסויים אנושיים'. הספר, כמו החיים בכלל, הרבה יותר מורכב, ועוסק בבדידות, בקשר בין אנשים, ובגבולות שביניהם".

נעזוב לרגע את הספרות. איך זכורה לך הילדות בקיבוץ?
"אני מעדיף להתבטא דרך הספרות. אני מאוד מתגעגע לילדות, לתום ולשלמות, שאינם עוד היום, אבל אין לי עניין בנוסטלגיה. מצד שני, גם אין בי כעס".

והיה פעם?
"לא, אבל הייתי צריך לעבד את מה שהיה, והספר הוא חלק מהתהליך".