"איש יכול לעזוב קיבוץ, אבל לא תמיד מסכים קיבוץ לעזוב איש. חצר המשק הפנימית ממשיכה לרחוש, הקש מוסיף לדקור בתחת הנפש, וחלוצות בעלות ציוד הנקה משוכלל סובבות שם, במכנסי קפיץ קצרים, הרבה יותר סקסיות מסקרלט ג'ונסון. צריך לדעת לבחור כל הזמן, ולדלג בין שני מילניומים, והעיקר, והעיקר, לא לפחד כלל" (מתוך "ללכת בעקבות עדרי הצאן", אבינועם גולן).

מתי, תגידו, מוצה כך - בשורות ספורות, ובליריקה עשירת דימויים שכזאת - תסביך הקשר הנפשי, הגעגוע והפיכחון, של עוזב הקיבוץ, אל המכורה הקיבוצית? זו שהיתה, לא זו שהווה, כמובן. אבינועם גולן (50), האחראי לטקסט הזה (ולאלה שיצוטטו בהמשך), הוא מהעוזבים האלה, שגם ממרחק הזמן - את קיבוץ גן שמואל עזב לפני 23 שנים - והמקום - הוא חי כיום עם משפחתו ביישוב שריגים-ליאון - ממשיך הקש לדקור לו בתחת הנפש.

עכשיו הוא מעז, סוף-סוף, לשלוף מהמגירה, ולהעלות במופע - מעוטרים בליווי מוזיקלי, המילים מוקרנות על מסך - צרור שירים מחצר המשק, הפיזית והפנימית. שירים נהדרים, שנונים, מחורזים מעשה קוסם, מתוקים-מרירים, מרוממים ומגחיכים, מלטפים וסונטים, ובסופו של דבר, אוהבים. אבינועם בא מאהבה. לא תמיד היא בשורות עצמן, אבל תמיד בין השורות.

הקיבוץ שעזב (ושאינו מסכים לעזוב אותו...) היה, בזמנו, שומרי אדוק: "היית מאמין? כילדים וכנערים, מעולם לא הפגישו אותנו עם בני גילנו מהקיבוצים התק"מניקים שמסביבנו. עם עירונים, ערבים, אפילו עם חרדים, נפגשנו. עם התנועות האחרות - לא. סכנה. רק בגיל 17, במופע של 'ניחוחי חציר' בגבעת-חיים מאוחד, יצא לי להכיר מקרוב תק"מניקים, והם היו על הכיפאק".

אבינועם גולן. יצא במופע חדש: "ללכת בעקבות עדרי הצאן" (צילום: יניב גולן)

הקיבוץ של אבינועם היה גם מהאחרונים שביטל את הלינה המשותפת, ושילדיו, תלמידי המוסד, הושארו רוב שעות היום לנפשם, בלא השגחת מבוגרים, ובלילות, ללא קרבת ההורים. רגע, לא, הוא בהחלט לא סבל, וגם בין השירים שלו, אין אחד שמתבכיין על סבלו של הילד המופקר לחסדי שומרת הלילה. אדרבא, "בשבילי זו היתה הצלה. האלטרנטיבה, לישון אצל ההורים, היתה מאוד לא מושכת. אבל בדיעבד, אני מודע לנזקים שנגרמו, בעיקר לחלשים, וגם לנזקים שאני גרמתי לאחרים. אני הייתי מתבודד כזה, הסתדרתי. היתה לי יכולת הישרדות, היה לי עולם עשיר משלי. פיתחתי לי תחומי התעניינות".

בגיל שמונה כבר ניגן בפסנתר, ומאוחר יותר, כשעמדו על כישרונו המוזיקלי, נשלח ללמוד קומפוזיציה, הרמוניה ותזמור, אצל המוזיקאי דוד עורי מבית-אלפא. מה שהוא יודע היום, אומר אבינועם, זה הרבה בזכות עורי, וכמה מורים נפלאים אחרים.

אחרי הצבא עבד כרפתן (ומאז לא נגמל מהשכמה לחליבת הבוקר), וקיבל על עצמו ג'וב נוסף: להכין את הקפה בחדר האוכל, למשכימים קום. הוא היה בהחלט, ועל כך אין ויכוח, "איש תורם": כותב, מלחין ומופיע בחגים ובמסיבות, וגם, הוא מודה, איש מעצבן - מתריסן, ביקורתי, לוחם צדק שכזה, פוצע בחרוזיו, לפעמים. בגיל 26 התחיל ללמוד בתל-אביב את תחום הסאונד, היה לשוליית טכנאי באולפן הקלטות, ותוך שלושה חודשים הוקפץ לדרגת טכנאי הבית. כשביקש להמשיך וללמוד בניו-יורק, נענה בסירוב. ביקש הלוואה לצורך הנסיעה, ולא נתנו. "קצת כעסתי", הוא אומר בחיוך, כמו נד לעצמו. רק לילה אחד הספיק לישון באטליה ששיפץ ועיצב מבית האריזה הישן בלב הפרדס, בטרם קם ונסע עם אשתו לניו-יורק, בסטטוס חדש, בהחלט לא פשוט: עוזב קיבוץ.

"זו זירה, שהיא בנפשי", אומר אבינועם על קיבוצו, "מעולם לא ביטלתי אותה. לפעמים התביישתי בה, בעקבות הסיפור עם אודי אדיב. כחייל, כשהייתי עולה על טרמפ, ונשאלתי, לאן? לא הייתי אומר, לגן-שמואל, אלא על-יד, ל'גרנות'. ברמת התוכן, קיבוצניק תמיד נתפש כאחד שלא בעניינים, עם סנדלים, חולצת פלנל, עדנה הפרה, ותורנות בחדר אוכל. שנאה לקיבוץ, מעולם לא היתה בי. היתה, ויש, הרבה אהבה, וכאב, לא נטול תחושת החמצה, על הטרנספורמציה וההפרטיזציה הסרטנית שעוברים הקיבוצים. אני מרבה לבקר בקיבוץ, יש לי שם אבא חולה מאוד, וארבעה אחים. כשמבקשים, אני תורם מכישוריי, אם כי הכניסה לחדר האוכל תמיד קשה לי. לא נוח לי עם ה'מה נשמע?' וה'מינגלינג'".

במנהטן, כיוון שלא הצליח להכניס רגל לעסקי הסאונד, וחוש טכני וידיים טובות הרי יש לו, התפרנס משיפוצים, הוליד את גדי ועלמה, ומקץ ארבע שנים חזר ארצה, עם ציוד סאונד מלא, בסיס לאולפן הקלטות, שנדד אתו בין כמה כתובות עד שהתמקם, ופועל, בביתו שבשריגים. מאז חזר ארצה הוליד בת נוספת, גוני, עבד תקופה בבנייה, וניהל חברה להפקת אירועים עם אטרקציה ייחודית, של תאורת אש ונרות, שהאינתיפאדה כיבתה. בעשור האחרון הוא עובד בהקמת אולפני הקלטה, ושש לכל הזמנה והזדמנות להיות מעורב בהפקות, לכתוב, לעבד, לנגן ולשיר.

הצבי