חמש נשים צעירות (כולן סביב גיל 28), בנות משק ובוגרות המחזור האחרון של בית הספר הגבוה לעיצוב "שנקר", בחרו להקדיש את עבודות הגמר שלהן לבית גידולן הקיבוצי. כל אחת מהחמש, על-פי התמחותה, יצרה בגד, כלי, תיק או טקסטיל, שמתייחסים, בין השאר: לאורגני מול האורבני, להוויית הקיבוץ של פעם, למלאכות היד שנקשרו תמיד לסורגות ולתופרות בחדר האוכל או בקומונה. שתיים מבין החמש הוזמנו לעשות סטז' אצל מעצבת אופנה מובילה בניו-יורק, ואולי יביאו בהמשך את בשורת הקיבוץ הישראלי ל"תפוח הגדול".

טבע מלאכותי והמוני
ירדנה ספרשטיין נולדה בקיבוץ סאסא, לזוג מתנדבים שבחרו לבנות את ביתם ואת עתידם על ההר הגלילי. הטבע, האוויר הצח והנוף הירוק היוו מאז ומתמיד חלק בלתי-נפרד מילדותה ומנעוריה של ספרשטיין. רק עם צאתה מהקיבוץ הקטן לעיר הגדולה, הבינה שסביבה כזו אינה מובנת מאליה. לא במקרה בחרה ליצור קו אופנה שמדבר על "הגל המזויף והמלאכותי של החזרה לטבע".

מזויף? מלאכותי?
ירדנה ספרשטיין: "מצאתי שלמרות הרצון להחזיר את הטבעי לחיינו, אנחנו מצויים בעולם מתועש שהפלסטיק והייצור ההמוני שולטים בו. והטבע? הוא מקבל אינטרפרטציות חדשות ומעוותות. אנשים יעדיפו להסתפק בטבע מלאכותי, זול, ובייצור המוני, מאשר להחזיר לחייהם את הדבר האמיתי. אני מוצאת קשר מעניין בין הטבע המלאכותי לסגנון ההיפר-ריאליסטי באמנות. בשניהם מתקיים חיקוי המציאות, אך במינון יתר של צבע, פרופורציות ופוקוס".

כיצד הפכת את הרוח לחומר?
"השתמשתי בחומרים שאינם מקובלים בעולם האופנה: עור, שעוונית, גומי, חומרי רדי-מייד, כמו קישוטי פלסטיק של חג המולד. ברור שמדובר בתרגיל שאינו אמור להפוך למסחרי ומכיר, אבל עם קצת עבודה על כל פריט בלבוש - ניתן יהיה לשווק אותו. גרתי שנה בניו-יורק, והעובדה שישנו אי ירוק ומרובע - סנטרל פארק - בתוך העולם האורבני, השפיעה על העבודה שלי כמו שהקיבוץ השפיע".

גל מזויף של חזרה לטבע. עבודה של ירדנה ספרשטיין (צילום: סשה פליט)

את רואה את עצמך חוזרת לסאסא ומקימה בו עסק משלך לעיצוב אופנה?
"יכול להיות שבעתיד כך יקרה, אבל בינתיים אני צריכה להתנסות בתחום, לרכוש ניסיון מגדולים וללמוד כיצד לפתוח עסק משלי. יש לי אחות מעצבת גרפית, ואחות תאומה שהיא מעצבת תעשייתית, והן עובדות בתחום מחוץ לקיבוץ. עדיין קצת קשה לבנות את עצמך בפריפריה. הכול קורה במרכז".

לא צריך מגש בהגשה
אלה דקל עזבה את קיבוצה, מסדה, כבר לפני שבע שנים, אבל בהתייחס לכלי הקרמיקה שעיצבה במסגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי - הקיבוץ לא עזב אותה. דקל בחרה ליצור מערכת כלי אוכל שאינה תלוית מגש (untray - ללא מגש). כלי הקרמיקה, נוסח דקל, מתחברים אחד לשני בנעילה גאומטרית פשוטה על-ידי מחבר גמיש מסיליקון. "ביטול המגש מייצר חוויה יותר חמה ונעימה לסועד בחדרי אוכל ציבוריים, שאינו חייב להיתחם יותר באותו מגש נצחי, המעלה לעיתים אסוציאציות לא נעימות - כמו צבא, מפעל, כלא - בעת שהוא סועד עם חבריו או עם משפחתו", היא מסבירה. "מקור ההשראה העיקרי של הפרויקט מתחיל מחדר האוכל בקיבוץ בו נולדתי, ממשיך לחדר האוכל בצבא, ולאסוציאציות הפחות נעימות שהעלה בי המגש הנצחי מחדר האוכל".

ויתרה על המגש הנצחי בחדר האוכל. עבודה של אלה דקל (צילום: סשה פליט)

במסדה כבר אין חדר אוכל, בדומה לקיבוצים רבים נוספים. מי יהיו הלקוחות שלך למערכת כלי האוכל שהמצאת?
אלה דקל: "חשוב לי לציין שמערכת כלי האוכל עוצבה בהשראת החוויה של חדר האוכל בקיבוץ, אך לא עוצבה ספציפית עבור חדרי אוכל קיבוציים. אני בהחלט רואה אותה מתקיימת בכל מקום בו מתקיים סוג של ארוחות בופה: קייטרינג, מלונות, בתי קפה ועוד".

הגלגול האופנתי של המנשק'ה
רווית ברמן מקיבוץ גת מציגה בתערוכת הבוגרים של "שנקר" את הפרויקט "קיבוץ למכירה". מקור ההתייחסות שלה היה הכלי הקרוי "מנשק'ה" (נושא מזון), שצלליתו והחומרים מהם הוא עשוי שימשו אותה ביצירת האוברול, שמלת הסרפן והחגורות. "למנשק'ה", מפרשנת רווית, "יש גוף ממתכת וידית מעץ. לכן שילבתי בבגדים ובאקססוריז חיבורים מעץ. קו הקונטור מזכיר את הקו ההיקפי של המנשק'ה עצמו".

אבל למנשק'ה ישנו תפקיד גדול יותר מגלגולו האופנתי. "בשבילי הקיבוץ תמיד היה מקום שבו כולם מכירים את כולם ופועלים למען מטרה משותפת - המקום אותו בנו סבתי וסבי ונתנו את חייהם למען האידיאולוגיה, ללא שום מניעים כספיים של העולם הקפיטליסטי. כיום, כשהקיבוץ מופרט ומתפרק, נוצרים הבדלי ממון ומעמדות ושטחים מוצעים למכירה לכל בעל ממון. כעת כבר לא ברור מיהו הקיבוצניק, ויש תחושה שכל אחד יכול לבוא ולקנות את מקומו בשטח ההפקר הזה".

ומה הקשר למנשק'ה?
רווית ברמן: "מצאתי הקבלה בין הכלי הישן לאכסון אוכל, מנשק'ה, ששימש את כל חברי הקיבוץ, לבין המצב