השאלה הראשונה המתעוררת כאשר מעיינים בספר החדש של אליעזר בן רפאל ומנחם טופל, "הקיבוץ על דרכים מתפצלות" (בהוצאת מוסד ביאליק ויד טבנקין), היא: מהי מטרתם של המחברים? או בשפה בוטה יותר: בשביל מה בעצם צריך עוד ספר על השינויים בתנועה הקיבוצית?

המחברים, מצדם, מגדירים את מטרתם כבר בעמוד הראשון של הספר: להתמודד עם השאלה של הגדרת הקיבוץ בעידן של תמורות מרחיקות לכת. אלא שלטעמי, התשובה על השאלה "מהו קיבוץ?", כמו גם לשאלות אחרות מסוגה: "מיהו יהודי", "איזו מדינה זכאית להיקרא מדינה דמוקרטית" או "מהו הגבול בין אמנות לפורנוגרפיה" - היא: תלוי את מי שואלים ותלוי לאיזו מטרה.

הנושא המרכזי בספר הוא הוועדה הציבורית לסיווג הקיבוצים. אחד ממחבריו, אליעזר בן רפאל, היה יו"ר הוועדה, וחלק גדול ממנו מוקדש לתיאור פעילותה, כולל יותר משישים עמודים של פרוטוקולים מישיבותיה. הוועדה, אכן, נתנה תשובה משלה לשאלה "מהו קיבוץ", משום שתשובה כזו נדרשה לצרכים חוקיים ומשפטיים, אלא שהשאלה איננה רק חוקית ומשפטית, אלא גם, ואולי בעיקר, אידיאולוגית-ערכית. מי שעל-פי השקפת עולמו הניתוק בין תרומה לתמורה הוא המבדיל בין קיבוץ ללא-קיבוץ, לא ישנה את דעתו משום שוועדת הסיווג פסקה אחרת.

החלופה שמציעים בן רפאל וטופל לגבי מה שהם מכנים "ציפור הנפש" של הקיבוץ היא "ערבות הדדית", יחד עם "ריבונות הכלל על סדרי החיים".
וכאן יש לתמוה: כיצד תיתכן "ציפור נפש" שאין בה הבחנה דיכוטומית, אלא כזו המבוססת על מינון בלבד? בצדק מגדירים המחברים את הקיבוץ המשתנה כ"חברה בסיכון", אחרי שהם עצמם בחרו בהגדרות נזילות, שאפשר לרוקנן מתוכן בתהליך הדרגתי.

כדי לתת לספרם ממד עמוק יותר, כללו בו המחברים מספר מאמרים העוסקים בהיבטים שונים של התמורות בתנועה הקיבוצית, כמו: תמורות בהערכת העבודה בקיבוץ; שינוי אליטות בתנועה הקיבוצית; התנועה הקיבוצית בעידן פלורליסטי; המועצה האזורית כמערכת תמך חלופית; שינויים במעמדם הפוליטי של הקיבוצים ותמורות בתנועות הנוער.

המאמרים מעניינים כשלעצמם - אם כי אני מניח שרובם לא נכתבו עבור הספר שלפנינו - אך צירופם לספר נראה מלאכותי ומודבק, בעיקר משום שאין בהם תרומה לשאלה שהספר נועד לענות עליה: היכן עובר קו הגבול בין קיבוץ ללא-קיבוץ.