לאחרונה ביקרתי בתערוכה "פתחו את השער" על הקיבוץ, שהתקיימה בגלריה הנהדרת בקיבוץ בארי. אחת המבקרות, פעילה פוליטית זה שנים, שאלה אותי האם תמונות אלה מהתערוכה הנן מקור הכוח האמיתי של הקיבוץ. לדעתה, הכבשים באחו והתלם הארוך, הילדים והאוטו שלנו, הגדול והירוק, החתונה, שירת הזעם והאירוניה של הבנים ואפילו הגעגוע שלהם לילדותם - אינם הכוח האמיתי של הקיבוץ. כוחו, היא אומרת, נעוץ במעורבותו הפוליטית, בהיחלצותו לכל משימה וביכולתו להשפיע על המדיניות של הארץ ועל המפלגה, והתמונות הפסטורליות מחיי הקיבוץ משקפות יותר את מנגנוני הבריחה שלו מייעודו האמיתי: להיות בקבוצת המעורבים בפוליטיקה הישראלית.

לשאלה זו בא לענות ספר ההגות החשוב של יפתח גולדמן, חבר הקיבוץ העירוני תמוז - "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה" (הוצאת "דביר") - עבודת מחקר המשווה בין מרקס, לנדאור, בובר ומרקוזה. הספר מתמקד בדרכו של מרקס, שביקש לשנות את העולם באמצעות המעשה הפוליטי, ובלנדאור, שביקש להצמיח את החברה החדשה באמצעות יצירה וולונטרית של קבוצות ההופכות, במעגלן המתרחב והאנרכי, לחברה אלטרנטיבית. הפגישה עם ארבעת ההוגים מאפשרת לגולדמן לעסוק בשאלה האקטואלית אודות היחס בין הצמיחה של קבוצות וקומונות, חבורות וקהילות, לבין היכולת לשנות באופן פוליטי-כלכלי את פני החברה.

דיון זה חשוב מאוד, דווקא היום. הייאוש של הפוליטיקה מלבחון עצמה דרך אמות מידה של יחיד מוסרי, של חברותא אחראית, מצד אחד, והייאוש של החברותא מהחיים הפוליטיים הנוגעים למערכות שלטוניות וכלכליות רחבות, מצד שני - הוא, לדעתי, מסוכן ביותר. הפוליטיקה נזקקת להשראת הדיאלוג, הרצון והאחריות הבלתי-מנוכרת של הקבוצה השיתופית, אך בלעדי הממד הפוליטי עלולה הקבוצה הוולונטרית להפוך לבועה המשדרת התנשאות וריקות.

הגשר ההכרחי בין שני מסלולים אלה אינו פשוט כפי שנראה הדבר בתנועה הקיבוצית ובעוד תנועות שיתופיות בעולם. היו מהן שהגיעו לייאוש כה עמוק, עד שהאמינו כי רק האלימות השוברת את ההליך הדמוקרטי תיילד את המעבר הנכון לאוטופיה, והיו שהעדיפו לברוח מן התוגה של חיי היום-יום הפוליטיים אל אוטופיות רוחניות.

בשביל חברי הקיבוץ, לא רק המעורבות הפוליטית היתה חשובה, ולא רק המאבק על האינטרסים של הקיבוץ. לדידם, לחרוש ולגדל ילדים, להתנדב ולהתגייס - היו עניינים שהיה חשוב להתמודד על שילובם במאורעות הפוליטיים. חיי חברה ומשפחה, חיי עבודה וחינוך וחיי מעורבות פוליטית, היו חלק מתמונת העתיד שאליו רצו לרתום את העשייה החברתית והמדינית. את מחיר השילוב שילמה התנועה הקיבוצית בריבית גבוהה. השריטות שנאגרו בדרך, שאולי הגדולה ביניהן היתה הפילוג - הביאו להפרדה ההולכת ומתרחבת בין העשייה הפוליטית הרחבה והמצומצמת, שאיבדה רבים מנושאיה, לבין הדאגה, שלא תמיד הצליחה להביא לשינוי פנימי עמוק.

נטל הרווחה
במדינת ישראל ביקשו רבים מהמייסדים לשנות את גורלם של מיואשי הסוציאליזם. הם ניסו לחנך על שילוב בין המטאפורה הפוליטית שהציב הקיבוץ כחברותא לנדאורית, לבין היכולת של תנועות הקיבוצים להתגייס למאבק על הצביון הפוליטי של החברה הרחבה. שני המסלולים ידעו מפלות גדולות וחמורות. המדינה הכירה לעומק את אימת הביורוקרטיה, למרות שהצליחה בכינון מדינת רווחה בטרם-עושר.

הקיבוץ, שבתחילה העמיס על עצמו את נטל הרווחה מתוך אמונה כי חובתו לא להטיל עומס יתר על החברה מסביב - נכנס לחברת הרווחה דווקא כאשר העושר פקד את עשירי המדינה והם פירקו את מדינת הרווחה. מפלות אלה הביאו לקריסת בית הספר לפוליטיקה הישראלית, לאובדן הדיאלוג הפוליטי ולהתפוררות של הסולידריות בין המלחמות.

אם לא תימצא הדרך בין הדרכים הפוליטיות הרחבות של הביקורת, והמאבק על מעורבות ואחריות חברתית, ואם לא תימצא הדרך לצמיחת החברה הוולונטרית, השיתופית והחלוצית גם יחד - נשקפות סכנות חמורות לחברה הישראלית, על מטלותיה הסבוכות כל כך. על כך, בעצם, מרמז הספר החשוב שלפנינו, של יפתח גולדמן. הוא שווה לא רק קריאה, אלא לימוד.

אולי עלי להוסיף כי ארבעת ההוגים שבחר גולדמן היו יהודים שביצרו את הגותם בטרם הקמתה של מדינת היהודים. לכל אחד מהם היתה, בוודאי, השקפה על תהליך גיבושה. לשלושה מהם היה יחס של חיבה וקשר אל הקבוצות השיתופיות הציוניות בנות זמנם. לנדאור הכיר רק את ראשית הניסיון השיתופי בעלייה השנייה; בובר היה מורה העלייה השלישית; ומרקוזה, שהתאים את שפתו המרקסיסטית לארץ מקלטו בארצות הברית, אמר לי פעם: אחרי הכול, אנחנו היהודים, עם של פליטים - אך משפטו זה לא נכנס לכתביו, שלא נועדו לציונים כמונו. הניכור היה גם חלק ממנו.