יותר מעשרים ציפורי אבן וברונזה - "ציפורי נפש", שזרימת גופן מזכירה לא-אחת חמוקי אישה - נחלצות מהאבן והברזל. חלקן מבקשות לעוף, חלקן מכונסות בתוך עצמן או מגוננות על גוזלן, ויש הנוטות להירדם לעת ערב.

פסלי הציפורים המטפוריים של תמר חידו, שמוצגים החל מסוף השבוע שעבר בגלריית מגדל-המים בשפיים - כאילו לקוחים מהשיר "נפאל" שכתבה רחל שפירא, חברת קיבוצה. "...וכשתעוף, תעוף, תעוף/ תעוף ציפור האבן/ לא תהיינה מלחמות/ המזימה והאימה/ יהיו רק זיכרונות/ מן השנים העגומות...". וכאילו כיוונה לתמר, שהפכה בעצמה לקורבן המלחמות, האימה והזיכרונות, היא ממשיכה וכותבת: "...ומספרים/ עדיין לא ידוע/ אם מחר או עוד שבוע/ בנפאל הרחוקה, הרחוקה/ תעוף ציפור האבן/ אך תמיד אישה יושבת/ ולוטשת מבטה..."

תמר, שהחלה לעסוק בפיסול וביצירה רק לאחר נפילתו בקרב של אל"מ אברהם חידו, בעלה ואבי שני ילדיה, כותבת על התערוכה "ציפור הנפש": "לכל אדם נפש משלו/ בכל נפש - ציפור./ ציפור קטנה/ ציפור גדולה/ חלשה-חזקה/ אוהבת-כואבת/ צוהלת-סובלת/ לעיתים רגועה-יציבה/ לעיתים מנדנדת-כעוסה/ לעיתים מכונסת-פגועה/ לעיתים פורשת כנפיים.../ עפה-שואפת למרחקים.../ למחוזות אחרים-אחרים.../ ...שבה... ואוצרת הכול בפנים..."

הציפורים של תמר, יפות עד כאב, עשויות במיומנות מפתיעה. לכאורה הן רבות יופי וקלות כנף, ולמעשה הן מחצינות עצב כבוש. הן כאילו מבקשות להינתק מבסיס האבן או הברזל, אבל בוחרות להצטנף בתוכו כמו היה קן מגונן. תמר היא כאותה ציפור נפש וגוף, מתעופפת לארצות רחוקות (אתיופיה, הודו, תאילנד, מרוקו) ומקננת בבית המטופח (שפיים), משדרת חיוניות ושמחת חיים ומפנימה עצבות וגעגועים. חיה כאן ועכשיו, אבל מרחיקה את העדות אל ימים מאושרים יותר.

תמר חידו. הציפור תמיד קיננה בי וביקשה לפרוץ החוצה צילום: קרני עם-עד

תערוכות היחיד של תמר, ארבע במספר, יכולות לספר את שעבר עליה במרוצת השנים. בשנת 1997, תריסר שנים לאחר שהתאלמנה, עדיין יצרה פסלים קטנים שכונו "דואליות" והתמקדו בדמויות של אם וילד, גבר ואישה. בשנת 2002 הציגה, בתערוכת "מבט אישה", פסלי נשים עירומות. הפעם היא בוחרת ב"ציפורים", אבל לא מניחה גם לדימויים נשיים ארוטיים.

"העבודות שלי", מודה תמר חידו, "באות תמיד מתוכי, מבפנים. הן לא פיגורטיביות לגמרי, גם לא מופשטות באופיין, משהו באמצע. כאישה אני קרובה אצל עצמי, לא מיציתי את העיסוק בגוף האישה, אבל הציפור תמיד קיננה בי וביקשה לפרוץ החוצה. בכרטיס הביקור שלי יש עץ תמר המרמז על שמי, וציפור. כמותה אני שואפת להגיע למרחקים".

האמנות היא גם סוג של תרפיה עבורך, אולי תחליף לספת הפסיכולוג?
תמר חידו: "אני מניחה שיש בזה משהו. תמיד רציתי להתבטא באמנות, אבל עובדה שעשיתי זאת רק לאחר האסון שנפל עליי. עד אז עסקתי בחינוך כיתות יסוד ובגידול ילדים. לאחר שחידו נהרג יצאתי לשנת שבתון, התחלתי ללמוד אמנות בסמינר הקיבוצים ואחר-כך במדרשה ברמת-השרון, ומאז אני עוסקת בכך וגם מלמדת פיסול קרמי וציור ב'בית של תמר', מרכז חינוכי ללקויי למידה בשפיים, ומעבירה חוגי יצירה לילדי הקיבוץ".

תמר, בת שפיים, התוודעה אל אברהם חידו בעת שירותם של השניים בחטיבת גולני (ראו מסגרת). בין הפקידה לקצין הצעיר נקשרו קשרי אהבה, שהביאו לחתונה בשנת 1976, כשהייתה בת 24. אל"מ חידו נפל בקרב בלבנון, בגיל 40. לשניים נולדו בן ובת הלומדים אדריכלות. רעייתו של הבן עומדת ללדת בקרוב את נכדתה הראשונה של תמר.

אלמלא קרה מה שקרה, האם היית מגיעה לעיסוק באמנות?
"אני מניחה שכן, לא יודעת. תמיד הייתי טוטאלית בכל מה שעשיתי. חידו לא היה הרבה בבית, אז גידלתי את הילדים כמעט לבד. אחרי שנפל, הקדשתי להם את כל הזמן הפנוי שלי. הפיסול בא רק לאחר שבגרו מעט".

תמר מעידה על עצמה שהיא אישה מאוד חברותית, המוקפת בחוג חברים גדול. "היום כל רגע פנוי שלי מוקדש לאבן, לפיסול. למרות שאני נראית קטנה ושברירית, אני כנראה חזקה. החיים חישלו אותי לכך. העבודה, לעיתים קשה ואולי סיזיפית, חשובה לי יותר מתערוכות ומפרסום. מבקשים ממני אז אני מציגה, אני לא דוחפת את עצמי לזה".

מאז נפילתו של אברהם חידו מקיימת תמר מדי שנה יום עיון בנושא אקטואלי, בו שותפים כל קציני חטיבת גולני. הכנס יתקיים גם השנה, ב-22 בפברואר, באולמות הכנסים של המלון בשפיים. בסיומו של היום נערכת אזכרה לאברהם. "חשוב לי שגם הקצינים הצעירים ידעו מי היה חידו, ואני מודה שהחטיבה יקרה לי", אומרת תמר. "כמו שאני לא מוותרת על הפיסול אני מתעקשת לשמר את הזיכרון בצורה חיה ונושמת".

ישנה התרגשות לקראת תערוכה משלך שנחשפת בשפיים, לאחר שנים רבות של "שתיקה"?
"המון התרגשות. הציפורים המפוסלות שלי אומרות הכול. דברים שלא תמיד ניתן לומר בצורה ישירה. מעניין