להקת ההיפ־הופ שאזאמאט יוצרת אומנם בתל אביב, אבל האמת היא ששורשיה נטועים עמוק בקיבוצי הגליל.

 שאזאמאט. "יש קטע כזה בהיפ־הופ של גאווה במקום שממנו באת", צילום: עדי עופר

אז תכירו. אלה הם הצעירים המרכיבים את ההרכב שאזאמאט: שי קולבר, מפיק מוזיקלי, בן גונן; גדעון טרגנו, ראפר, במקור מקריית טבעון; איתי גרינברג, מתופף, בן יפתח; נמרוד ויאלגוס, גיטריסט, בן יפתח; עומר ליבר, בסיסט, בן יפתח; ריף שפירא, קלידן, בן שפיים. הראפר ניר אשכנזי, ג'ינג'י טיפוסי נמרץ, הוא במקור מאלון הגליל. מה שבטוח, כך הם מעידים על עצמם, גבעטרון הם לא.

"נמרוד ואני חברים ותיקים, וניגנו ביחד", מספר אשכנזי בטון רציני מעט, "ובערך לפני שנה התחלנו לחפש מישהו שיפיק אותנו מוזיקלית מתוך כוונה שכולנו נצמח יחד.

"חבר משותף הכיר לנו את שי, והתחלנו לעבוד קצת עם ביטים (מקצבים). הלך טוב, אז החלטנו להקים להקה, ואז הגענו לאיתי. באופן טבעי, גם גדעון וריף, שותפיו לדירה בפלורנטין, השתלבו בהרכב. אחרי כן הצטרף עומר, כי חיפשנו בסיסט ואיתי המליץ עליו".

הופעה מעיפה

"בפסטיבל גלילאו (פסטיבל מוזיקה בגליל העליון) הראשון, ב־2012, הגעתי עם איתמר, אח של נועם (נועם כשרי, מייסד הפסטיבל, א"ג), לעזור בהקמות", מספר קולבר על החיבור שנוצר.

"זה היה בחצר פאב הקרפיון בקיבוץ עמיר, והגענו לשם בערך ב־12 בצוהריים, שיא החום. אמרתי לכשרי, 'באתי לעזור, קח אותי למה שאתה צריך, הכול באהבה'. קיוויתי ממש לקבל איזה ג'וב, לפחות להיות מאחורי הקלעים באחת ההופעות, אולי לקפל כבלים.

"כשרי מצידו חייך ודחף לי מריצה ואת חפירה ביד, והצביע לכיוון האורווה. 'שם יהיו הדוכנים הערב, ויש שם מלא חרא. זה ממש יעזור'. ככה מצאתי את עצמי ב־12 בצוהריים מנקה חרא של סוסים בשמש, בהתנדבות מוחלטת. אחרי זה, כל שנה הייתי מתברג בתפקיד כזה או אחר מאחורי הקלעים בפסטיבל".

קופצים לשנה שעברה: קולבר רואה הזדמנות לעבור לקדמת הבמה. "בפסטיבל השישי התקשרתי לכשרי ואמרתי לו, 'זוכר איך נתת לי לנקות חרא? אז עכשיו תורך לתת לי. יש לי להקת היפ־הופ, אנחנו רצים חודשיים, ויש לנו חמישה שירים.

"אין איך לשמוע אותנו חוץ מהקלטה מסכנה מחדר החזרות, אבל אני אומר לך שיש לנו את זה. קח אותנו לגלילאו. וזאת היתה ההופעה הראשונה של שאזאמאט. התגובות היו מדהימות. כשרי הימר עלינו, וזה השתלם. ירדנו מהבמה באופוריה מוחלטת. היינו חסרי ביטחון, מה שלא כל כך מסתדר עם היפ־הופ, אבל ההופעה העיפה אותנו למעלה".

המוזיקה שלהם מגוונת, אבל החוט המקשר בין כל השירים הוא ההיפ־הופ, וניכר הדגש המושם על המילים, ולא רק על הקצב ועל ההפקה.

"גדעון ואני נכנסנו לתחום בראש של מחאה, רק מסרים רציניים ובלי צחוקים", מסביר אשכנזי, "אבל עם הזמן נהיינו חברים טובים. למעשה, חברי הלהקה הם החברים הכי טובים שלי.

"הבנתי שכדאי להביא את הסחבקיה גם לשירים, כי אם אנחנו נהנים מזה, למה שאחרים לא ייהנו? ועדיין, המהות של היפ־הופ בעיניי היא המסרים, הסיפור ונקודת המבט הייחודית, ובקטע הזה אנחנו מרגישים נוח מאוד".

גאווה גלילית

נופי הגליל הפסטורליים הם לא בדיוק חומר הגלם הטיפוסי של סצנת ההיפ־הופ. "אנחנו להקה שהכירה בתל אביב, ואנחנו שרים הרבה על העיר", אומר אשכנזי, "אבל נקודת המבט על העיר היא של אנשים שלא גדלו בה, אלא באו מהצפון. הצפון זה הבית שלנו, ולא במקרה ההופעה הראשונה היתה שם.

"בכלל, יש קטע כזה בהיפ־הופ של גאווה במקום שממנו באת, ורצון לשים את המקום שלך על המפה. באנו לייצג את התל־אביבי החדש, זה שלא הולך ל'תדר' (פאב פופולרי), אבל עדיין ציני ומתנשא כמו שצריך, ובסוף יודע להסתכל על עצמו מהצד ולצחוק על מה שנהיה ממנו".

אז איך שורדים בתעשיית המוזיקה הקשוחה, ומה צופן העתיד בתחום? "החלום הוא לעשות את מה שאנחנו אוהבים, כלומר מוזיקה, ולהצליח להתפרנס ממנה", אומר קולבר.

"כיום אנחנו עוסקים בזה תשעים אחוז מהזמן, אבל חייבים עבודות אחרות כדי להשלים הכנסה. נרצה שיכירו אותנו ואת השירים שלנו, ואני בטוח שזה יקרה. בתכל'ס, אנחנו עובדים קשה מאוד כדי שזה יקרה".

ומה בנוגע לשואו שלהם? "המבוגרים צריכים להביא קוצבי לב, ושהילדים יתכוננו לטירוף. זה מרגש, אבל בגלל שאנחנו ראפרים, אנחנו לא אוהבים מרגש, אז נצטרך לשבור את המרגש עם הרבה מאד דיסטורשן".