זה מכבר נכנסתי לגיל הפנסיה. בהיותי אומן, אני מפרגן לעצמי בכל שבוע נסיעה לְגלריות ולמרכזי אומנות בתל אביב. הנסיעה באוטובוס מהנגב אומנם ארוכה, אך היא נוחה ואינה כה מעייפת כפי שהיתה בעבר הרחוק, כשעברו בקיבוץ בקושי שני אוטובוסים ביום. פעם, כשהייתי צעיר, האוטובוס היה זקן. הזעתי בקיץ וקפאתי בחורף, ולא תיארתי לעצמי שיכול להיות אחרת. השנים חלפו, והיוצרות התהפכו. אני הוא הזקן ואילו האוטובוס צעיר וחדיש. האוטובוס מתרברב בביצועי המזגן שלו, וכיום אני מזיע בחורף וקופא בקיץ. "אני גם לא זקוק עוד לעצירת מנוחה ביד מרדכי", אני שומע אותו משוויץ, "והשלפוחית שלך תחזיק מעמד עד תל אביב".

השימוש בתחבורה הציבורית הוא גילוי של אזרחות טובה מצידי, אני אומר לעצמי. הרי אני תורם בכך להקטנת העומס בכבישים וגם חוסך למדינה אנרגיית דלק. אבל אני לא כזה תמים, ולכן איני מאמין לעצמי. בגילי, הנהיגה לתל אביב ובחזרה יכולה להיות מעייפת מאוד. אבל על מי אני עובד? יש כאן גם עניין כלכלי, כי פנסיונר משלם חמישים אחוז ממחיר הכרטיס. טוב, האמת היא שהקיבוץ שלי, שיתופי כמובן, נותן לחברים החזר כספי מלא על שימוש בתחבורה הציבורית, הן אוטובוסים והן רכבות.

צילום המחשה: שאטרסטוק

אני נוסע אפוא פעם בשבוע באוטובוס לעיר הגדולה, ואם איני קורא עיתון או מנמנם, אני מתבונן בנופים המתחלפים וגם בנוסעים סביבי, המתחלפים פחות. מקצתם מוּכרים לי, מקצתם זרים, ואני מנסה לנחש מי מושבניק, מי קיבוצניק ומי בכלל אינו מהמועצה האזורית שלנו. יש הנרדמים מיד, וקשה לי לתהות על קנקנם, אך יש הקוראים ספר או עיתון ומאפשרים לדמיוני לטוות להם, כמובן בלי ידיעתם, סיפור חיים שלם. חביבים עליי במיוחד אלו המדברים בטלפון הנייד ומכניסים ממד נוסף לסיפור שאני טווה. יש הנועצים בהם מבטי תוכחה זועפים על הקולניות במקום ציבורי, ואילו אני מעודד אותם במחשבותיי להאריך בשיחה ולהקל עליי בבניית הסיפור שאני בונה סביבם.

בכל סיפור דמיוני כזה יש עבר, הווה ועתיד. בכל אופן, גם אם בתסריט שאני מריץ בדמיוני היה עברו של הגיבור היושב סמוך אליי דרמטי ושזור טרגדיות, אני תמיד מקפיד הקפדה יתרה על סוף טוב, כלומר על עתיד ורוד ומגשים משאלות. אילו רק הייתי סופר ולא פַּסָּל, השתעשעתי פעם ברעיון יצירתי באחת הנסיעות הללו, הייתי כותב ספר ומייחד כל פרק לנוסע אחר: לחייל מגדוד הסיור הבדואי המאזין באוזניות למוזיקה בערבית, לסטודנטית למשפטים העובדת על המחשב הנישא ובו־זמנית משוחחת בטלפון עם חבר ללימודים, לסבתא הסורגת צעיף לנכד החייל, לבעלה היושב לידה ופותר תשבץ בעיתון ידיעות אחרונות מאתמול, וגם לנהג הכמעט קבוע שלנו, כי החיים שלו מעניינים מן הסתם לא פחות מחייו של כל אחד מהנוסעים שלו. למעשה הוא מעין חוט מקשר בין כל גיבורי העלילה שהמצאתי, ואולי הוא ראוי לפרק הראשון בספר שלעולם לא ייכתב.

***

את תשומת ליבי החלה למשוך במיוחד אחת הנוסעות הקבועות, אישה כבת חמישים. היא עולה לאוטובוס בתחנת הקיבוץ שלה כשהיא תמיד נמרצת וחייכנית. הכרתי אותה בשמה, אך לא יותר מזה. היא אישה נאה מאוד, מטופחת, לבושה בקפידה ובטוב טעם, ותמיד קורנת. "בוקר טוב גדי, מה שלומך היום?" היא שואלת במאור פנים את הנהג, והוא תמיד שמח לקראתה ועונה באריכות ובחפץ לב. סקרנותי התעוררה מבלי שיכולתי להצביע על הסיבה לכך. במחשבה שנייה, היא תהיה גיבורת הפרק הראשון בספר, אני מהרהר ביני לבין עצמי. היא מעוררת את סקרנותי, ואני מרגיש שאני רוצה לדעת עליה יותר, להכיר מקרוב את מה שמסתתר מאחורי עיניה הטובות.

אבל איך אגרום לכך שהיא תשב לידי? אתחיל בכך שאשב במעבר וקרוב לנהג, רצוי בצד שמאחוריו. הנוסעים הקבועים בקו 379 יודעים שהכי כדאי לשבת בצד של הנהג, גם בבוקר וגם בערב, אם רוצים להימנע מישיבה בצד של השמש הזורחת בהלוך או השוקעת בחזור. את התיק שלי אני מניח על המושב לידי כדי לצמצם את הסיכויים שמישהו יבקש לשבת שם לפני שהיא מצטרפת לנסיעה. רגע לפני שנכנסים לקיבוץ שלה אני עובר למושב שליד החלון, ומניח את התיק על ברכיי.

***

בשבוע השלישי עבדה סוף־סוף המלכודת הידידותית שטמנתי לה. היא התיישבה לימיני והתעטשה.

"לבריאות!" אמרתי.

"תודה", חייכה אליי.

"הכלניות שלכם הכי יפות בכל האזור", אמרתי ומייד כעסתי על עצמי, כי שכחתי להשתמש במשפט הפתיחה ששיננתי לעצמי.

"הכלניות שייכות לעצמן", צחקה, "ובעיניי הן יפות בכל מקום. מאיפה אתה?"

כבר לא כעסתי על עצמי. השיחה בינינו קלחה, והשגתי את מבוקשי. התברר שכרמלה נוסעת פעם בשבוע לסמינר הקיבוצים להשתלמות בתחום החינוך. מאותו שבוע ואילך הקפדתי לנסוע ביום "שלה". כבר לא היה צורך במלכודות, אך הריטואל נשמר: אני יושב בצידו השמאלי של האוטובוס, במושב הימני, והתיק שלי על המושב לשמאלי. פעם עלה מישהו לאוטובוס ושאל אותי אם הוא יכול לשבת בִּמקום התיק שלי. "מצטער, תפוּס", אמרתי לאחר שווידאתי שיש עוד כמה מושבים פנויים.

כרמלה היתה אשת שיחה מעניינת, וגם כשתמו לכאורה הנושאים הטריוויאליים לשיחה - רכילויות על מכרים משותפים, איך זה "אצלנו" ואיך זה "אצלכם" - עדיין היה לה מאגר בלתי נדלה של נושאים מעניינים לשיחה, לאו דווקא קיבוציים.

באחת הנסיעות המשותפת שלנו נקלע האוטובוס לפקק בשל תאונת דרכים והתעכב יותר מהרגיל. כרמלה התקשרה לחברתה ללימודים להודיע שהיא לא תגיע לשיעור הראשון, וביקשה ממנה שתתנצל בשמה. באיחור רב הגענו לקומה 6 בתחנה המרכזית בתל אביב. סביבנו ההמולה הרגילה, בליל סוריאליסטי משהו המורכב בעיקר מחיילים ומעובדים זרים, אם מאפריקה ואם מדרום־מזרח אסיה.

"אתה ממהר?" שאלה אותי.

"אני פנסיונר, לאן יש לי למהר?" גיחכתי.

"רוצה לשבת איתי בארומה? ממילא איחרתי לשיעור הראשון".

הזמנתי קפה הפוך לשנינו, וגם סנדוויץ' בשבילי. היא אמרה שאף אחד לא יכעס עליה אם תאכל כאן סנדוויץ' שהביאה מהבית. היא הוציאה מהתיק שלה חבילה קטנה וארוזה יפה ובתוכה שני סנדוויצ'ים, עטופים בנפרד. היא פתחה אחד - נראה טעים, ציינתי לעצמי - ושנינו נהנינו מהקפה, מארוחת הבוקר המשותפת שלנו ומהמשך השיחה שנגדעה בסיום הנסיעה וכעת הפיח בה העיכוב הבלתי צפוי רוח חיים.

"החיים לימדו אותי שבכל רע יש גם הזדמנות לטוב", אמרה כשעמדנו להיפרד. "הינה, הפסדתי את השיעור הראשון אבל הרווחתי ארוחת בוקר איתך. מה דעתך שנהפוך את זה למנהג? אפשר להקדים בשעה ולצאת באוטובוס הראשון, אם זה בסדר מבחינתך".

בסדר? זו לא שאלה בכלל. תמיד השכמתי קום, עוד שנים לפני שהחלטתי לפרוש לפנסיה.

נפרדנו, וכל אחד הלך לענייניו - אני לענייני האומנות והיא לסמינר הקיבוצים. בדרכי לגלריית הקיבוץ טרד דבר מה את מנוחתי. היא הרי הוציאה מתיקה שני סנדוויצ'ים, שִחזרתי, ואכלה רק אחד. לא ראיתי שהחזירה את השני לתיקה. מוזר מאוד.

כעבור שבוע נפגשנו שוב, הפעם באוטובוס הראשון, עם נהג שאיני מכיר. כרגיל, שמרתי לה מקום לידי. "בוקר טוב!" בירכה את הנהג בחיוך רחב כשעלתה לאוטובוס. "ובוקר טוב גם לךָ", צחקקה כשהתיישבה לידי. "תהיתי אם לא תשכח שקבענו לצאת שעה מוקדם יותר".

וכי איך אוכל לשכוח? אני עדיין סקרן באשר לסנדוויץ' שהיא השאירה שם על השולחן, ואני תוהה כיצד אוכל לספק את סקרנותי. הדרך עוברת עלינו בנעימים, הפעם בלי פקקים חריגים, ואנחנו מגיעים לתחנה המרכזית הגועשת ורועשת. אין בכך שום דבר מפתיע, והינה אנו מפלסים את דרכנו היישר לארומה. כרמלה תופסת לנו שולחן, ואני הולך להזמין פעמיים קפה הפוך לשנינו וסנדוויץ' בשבילי. היא מוציאה מתיקה שני סנדוויצ'ים עטופים בקפידה, ואני מחליט שהפעם אשים לב מה קורה. האם תאכל את שניהם? ואם לא, האם תחזיר אותו לתיק או אולי תשאיר אותו על השולחן? סיימנו לשתות ולאכול, קמנו, נפרדנו לשלום, וכל אחד הלך לדרכו. פעמיים הסבתי את פניי לאחור כדי לוודא שהסנדוויץ' אכן הושאר על השולחן. מה קורה פה?

***

שבוע רדף שבוע, ובכל פעם חזר הסיפור על עצמו. סקרנותי הלכה וגברה. ודאי יש סיבה להתנהגות המוזרה הזאת, אין לי ספק בכך. הרי הספקתי להכיר אותה, והיא אדם הגיוני ושקול בעיניי. בשבוע שעבר סוף־סוף אזרתי עוז.

"לא נעים לי לחטט", גיששתי בזהירות, "אבל אני מניח שאת מודעת לכך ששמתי לב שאת תמיד מוציאה שני סנדוויצ'ים ומשאירה אחד על השולחן".

היא שתקה והביטה בי במבט מצועף.

"אני מצטער, אולי פספסתי הזדמנות לשתוק", אמרתי במבוכה.

"לא, זה בסדר, אל תתנצל", הניחה את כף ידה על ידי. "זה סיפור ישן, ואני גם לא בטוחה שהוא כזה מעניין".

"אני בטוח שהוא לא משעמם, ובכל מקרה אותי הוא מעניין", עודדתי אותה להמשיך.

"טוב, על אחריותך, אבל תזכור שהזהרתי אותך".

"בסדר, זוכר. ומעכשיו אני שותק".

"לפני שלוש שנים הגעתי ממש לכאן, כרגיל - מהקיבוץ. הזמנתי כוס קפה, התיישבתי אל השולחן, הוצאתי מהתיק סנדוויץ' והתחלתי לאכול. פתאום שמעתי 'כרמלה'. הבנתי שהקפה שלי מוכן, השארתי את הסנדוויץ' על השולחן, לקחתי את התיק, קמתי והלכתי להביא את הקפה. בזווית העין ראיתי נערה עם תרמיל על הגב - לפי המראה שלה ואיך שהיא התלבשה אני מוכנה להתערב שהיא בת קיבוץ - ובתנועה מהירה היא לקחה את הסנדוויץ' והסתלקה.

"תכשיטה! הכתה מחשבה בראשי. קראתי לנערה לעצור. לא היתה לי כל כוונה להרע לה. בסך הכול רציתי להזמין אותה לארוחת בוקר שהיא ודאי היתה זקוקה לה. חיפשתי אותה בכל הקומה, שאלתי בכל מקום אפשרי אם ראו נערה עם תרמיל על הגב מסתובבת בתחנה. 'יש עשרות כאלה כל יום', אמרו לי.

"חזרתי עצובה לשולחן לשתות את הקפה שכבר הספיק להתקרר. העבר הציף אותי. לפני תשע שנים הודיעה לנו בתנו הצעירה - תכשיטה קראנו לה בחיבה - שהיא מפסיקה ללמוד וגם עוזבת את הקיבוץ. כל הניסיונות שלנו להניא אותה לא הועילו. היא ארזה תרמיל גב והלכה. הרגשנו שנכשלנו. התייסרנו. איך היא עשתה לנו את זה? למה לא קראנו את המפה כמו שצריך? איך לא תמכנו בה כאשר היתה זקוקה לנו? אילו היינו מגלים הבנה למצב שלה, לצרכים שלה, זה לא היה קורה. הבענו אכזבה ממנה על ההחלטה שלה, ורק החרפנו את המצב.

"הזמן עבר, הדברים הסתדרו לשמחתי, אבל הפצע נשאר. חשבתי שהוא גם הגליד, אבל התברר שלא. המקרה בתחנה המרכזית לפני שלוש שנים פער אותו מחדש. מאותו יום, כשאני נוסעת לתל אביב אני לוקחת איתי שני סנדוויצ'ים - אחד לי ואחד אני משאירה על השולחן. מישהו ודאי זקוק לו".

בתנועה נמרצת קמה מהשולחן וניגבה במפית את זווית עינה. "יופי, עכשיו כל האיפור נמרח לי", אמרה בחיוך מבויש. "נתראה בשבוע הבא? תשמור לי מקום לידך כרגיל?"

אריה ברזילי, ממייסדי מגן, הלך החודש לעולמו בביתו שבקיבוץ. בן 91 היה במותו. יהי זכרו ברוך.